1. אנחנו חיים בדור שמחפש להרגיש. זאת הברכה והקללה שלנו. אמנם זה כיף גדול 'להרגיש', אך מאידך - די קשה לנו לעשות דברים שאנחנו מאמינים בהם - אם הם לא מרגשים אותנו.

אנחנו מוכנים לעשות מאמץ - אבל הוא אמור לתגמל אותנו היטב כדי שנצליח לשרוד את תחושת המאמץ כך שלא נחווה אותה כסבל.

לכן, המאמץ צריך לתדלק אותנו בסכום כסף הכרחי שיעזור לנו לחיות - או בתחושה שאנחנו כעת 'מגשימים חלום'.

מאוד קשה לנו לפעול בלי תיגמול פיזי או רגשי שמאלחש את המאמץ.

התוצאה: מרדף בלעדי אחרי הדברים ההכרחיים שיושבים לנו טוב ברציונאל לגבי ההכרח שלהם; עבודה, סידורים, פרוצדורות ו'חלום רגשי' שאמור (לפחות בדמיון שלנו) לספק אותנו.

בין מאמץ למאמץ אנחנו נוהגים לשקוע בכיף לסוגיו שעוזר לנו לשכוח ולהעביר את הזמן 'בהתרגשות' ו'עניין' - עד המאמץ הלא מרגש בעליל הבא. עזבו את זה שמכונות תוכן משומנות לסוגיהן עושות עלינו ים כסף וממכרות אותנו אליהן, יש לי הערב שאלה אחרת:

האם באופן אישי, הלופ שקצת קשה לכנות אותו 'מרגש באמת' - הוא גזירת גורל? מה אנחנו מפספסים?

2. מרדפים להשגת כסף, פיזי, במובן הפשוט או ריצה תמידית אחרי 'הגשמת חלום' רגשי - מניעים את העולם הגשמי.

ואם 'לא כיף' לנו להשיג כסף או להגשים חלום ונדרש מאמץ רב שאינו מתגמל מספיק לדעתנו? לכאורה, אין בעיה. תמיד יש את זמני ה'בין לבין' שמאפשרים לנו 'להתרגש' ללא מאמץ כלל.

אנחנו צופים במשהו, שוקעים בתוכן מעולם אחר (או בפוליטיקה וספורט) - עד הפעם הבאה בה אנו נדרשים לעשות מאמץ הכרחי כדי להתפרנס או לטפל באיזו פרוצדורה קיומית.

טבעי שהלופ הזה אינו מצליח להחזיק אותנו 'מרוגשים' באמת, כפי שאנו מבקשים. הכיוון הוא יותר סיוע בהישרדות רגשית, גם אם איננו מודעים לכך.

3. בשלב מסוים אנחנו מבינים שאפילו אם 'כיף' לנו בעבודה ואנחנו 'מתפרנסים ברווח' - תמיד נרצה יותר.

קולטים שאפילו אם 'נגשים את החלום' במדויק - תמיד ננסה למצוא חלום חדש להיאחז בו כדי שיהיה לנו דרייב לפעול, להתרגש לרגע וחוזר חלילה. בין לבין יהיו 'פיקים' מרגשים. רובם מבוססים על 'פייק התרגשות' שנוצרה ע"י יצרני תוכן לסוגיו.

אנחנו מסתפקים ב'התרגשות' הזאת. התרגלנו והחיים מספיק עמוסים כדי לא לעצור לרגע לנשום באמת ולהבין: העולם הגשמי, גם אם נעשה בו מספיק כסף ונגשים בו חלומות - לא ירגש אותנו לעולם כמו עולם הרוח.

גם אם בין לבין נאכל תוכן מרגש ש'מעניין אותנו' - לא נמצא שלווה ורגש שנמצא במחוזות אחרים לגמרי הדורשים מאמץ התחברות אמנם, אך ממלאים את הלב.

4. יהודים מאז ומעולם עשו את זה ועסקו אחד המרבה ואחד הממעיט בלימוד רוחני, יומיומי, כדי להזין את נשמתם ולהרגיש טוב עם עצמם.

הם יצרו בליבם, מידי יום, עולם נקי מהישגיות חיצונית שמייתר במובן מסוים את הצורך לברוח לתוכן חיצוני. הם ביקשו להשלים את תחושת החיסרון ע"י תזונת תוכן רוחני ולא ע"י בריחה לתוכן חיצוני שכל תפקידו הוא לשמור על עניין ולייצר 'התרגשות' להמונים.

לא ברור, למשל, איך זה לימוד גמרא עובד, אבל זה עבד, עובד ויעבוד.

כן, לימוד תורה הצליח להוות מענה גם ל'דבר החדש הזה שנקרא רגשות' ו'אנשים שרוצים להרגיש' - הרבה לפני שהאנושות הפכה את המושג 'מרגיש לי' למטבע לשון (לרוב מסחרי) שחוסם אותנו מהשקעת זמן אך ורק בדברים שיעשו לנו טוב בנשמה וימלאו אותה.

אבל עכשיו - מה לעשות - הם פשוט נראים לנו כבדים, לא מרגשים, לא מושכים. גם העולם והתקשורת עשו את שלהם.

הם לימדו אותנו בעקיפין שלימוד תורה זה לרבנים, חרדים, חרד"לים, חנונים, אנשים כבדים, תלמידי בית ספר דתי שצריכים להתכונן למבחן וקריאת התורה בבית הכנסת. כביכול 'דתי רגיל' אמור לבזבז את זמן הפנאי שלו 'על מה שמעניין ומקובל בחברה הכללית' - בדיוק כמו רעהו שאינו מאמין בתורה.

התפישה הזאת חלחלה לליבם של רבים וטובים שהותירו את התורה בקרן זווית, בטעות.

5. אי אפשר לשפוט את עצמנו ולהאשים אותנו. אנחנו בסדר, התרגלנו.

בלוטות העניין שלנו כבר מחוברות בקשר גורדי למכלי זמן משומנים שתמיד מייצרים עניין ולא מותירות מקום לרגש גבוה ואחר.

זה 'האוטומט' שלנו וכבר איננו מאמינים שאפשר ואנו מסוגלים - להרגיש אחרת. אנחנו גם חיים בדור בו קל להתבלבל בנקל ולאזוק את עצמנו (לרוב בחינם!), באופן קבוע, לתכנים שתפקידם 'לרגש אותנו' (ולהשאיר את נשמתנו חסרה ממילוי תוכן רוחני הכרחי - כי מה לעשות - אי אפשר עדיין לשכפל את הזמן המבוזבז).

אחרי שמילאנו את חובות היום הטכניות (עשיית כסף ונסיונות להגשמת חלומות) התרגלנו לנשום אך ורק דרך רכבת כילוי זמן כלשהי שבו זמנית גם 'תרגש' אותנו ותעורר את בלוטות העניין.

באופן לא מודע, אנחנו מפצים את עצמנו על מאמצי היומיום - בבריחה קלה ואטרקטיבית שמתחברת לאוטומט ההתלהבות שלנו.

איש איש וההתלהבות הרגשית אליה חיבר את עצמו עם השנים: סרטים, סדרות, פוליטיקה, כדורגל ועוד. אך כידוע, מה שבא בקלות - הולך בקלות ומשאיר אחריו בור רגשי לא נעים שקשה למלא וחוזר חלילה.

שוב המאמצים ההכרחיים של החיים, שוב בריחה "מרגשת" שמה לעשות - 'זה מה שמעניין אותנו' ו'עושה לנו את זה', אבל לב ונשמה לא מתמלאים מעניינים שבמהותם, כולנו יודעים, אין בהם דבר מלבד נחמת הבדיעבד.

נחמה על כך שאנחנו לא במקום המדויק לנו. כי אנחנו יהודים, ליבנו מבקש להיות נקי ולהתמלא במזון רוחני כדי להרגיש טוב. (ובשאיפה אמיתית, לפחות, לנצל כל רגע לתכלית ועבודת הבורא).

שום ג'אנק 'מעניין' (אפילו 'איכותי' ו'אמנתי') לא ימלא לנו את החלל באמת. זאת האמת.

אז אנחנו מספרים לעצמנו ש'זאת מנוחה שעוזרת לנו' - בזמן שאנו לא באמת עוסקים במנוחה אפקטיבית במובן הרחב שממלא מצברים, אלא להיפך: מעוררים את עצמנו באסקפיזם שבא על חשבון משהו אחר. הרפיה, עיסוק בהתעמלות ומנוחה - מסייעים לנו להכיל את החיים עצמם.

אסקפיזם טהור - מעבר להיותו מכלה זמן, מוציא אותנו מפוקוס לגבי התבוננות, עיכול תחושותינו ומעשינו.

6. למרות הקושי, אני מאמין שיש תקווה ואפשר אחרת. אבל לאט לאט. 'עניין' - זה אלמנט גמיש. בהתחלה קשה מאוד להתמיד ולבנות הרגלים אוטומטיים לגבי לימוד תורה תוך כדי הצבת יעדים אישיים כמו סיום מסכת.

אך זה משהו שניתן לבנות בתוכנו - אם רק נרצה, ננסה, נעמיק בהבנה לגבי מה שזה נותן ונפנים שבלי 'לשבור קירות' של הרגלי פנאי נשאר עד סוף ימינו 'מי שאנחנו': בני אדם המכלים את זמנם כמשתמשי קצה של יצרני תוכן.

באופן הזה, מטבע הדברים, נשמתנו תחוש חסרה. היא צריכה אוטומטים שיעצימו אותה והזמן אינו חוזר. כי הכל הבל הבלים; פוליטיקה, סיפורים זרים וגם, גם כדורגל.

נדב גדליה הוא עורך ומנהל תוכן, יוצר הסרטים 'רווק עם אלוקים', 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר המשולש החדש "רגשות כנים על ימים עלומים".