פרופ' יעקבה סצ'רדוטי, חוקרת ספרות וספרות ילדים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מסכמת בספרה החדש "מה נספר לטף: עיון בספרות שואה לגיל הרך" את הדרכים שהמחברים נוקטים כדי לתווך לילדים את האירועים ואת הטראומות שעוברות הדמויות.
המחקר כולל ניתוח של 33 ספרי שואה לגיל הרך, שראו אור משנות התשעים ועד היום, יותר ממחציתם בעשור האחרון.
הכלים שהספרים הללו מעניקים לסיוע בהתמודדות עם זיכרונות השואה רלוונטיים גם כעת, כשאנו מתמודדים עם השאלה כיצד נתווך לילדי הגיל הרך את זוועות השבעה באוקטובר, וכיצד נסייע בידם להתמודד עם המלחמה, עם האזעקות ועם הדי הפיצוצים
הלקח השיקומי: מטרתן של היצירות אינה לענות על השאלה 'למה?' הן מתמקדות בשיקום פסיכולוגי, אישי ומשפחתי, ובעיקר בשיקום קולקטיבי לאומי, שמשמעו תחייה מחודשת שמימושה אפשרי במקום אחד – ארץ ישראל ומדינת ישראל.
סיפור רגעי החסד: היצירות מתמקדות בתובנות שיסייעו בבנייתה של חברה בריאה יותר. לכן, מרבית היצירות מתרכזות בסיפור הרגעים שבהם ראה האדם את זולתו לא כמושא אלא כּיְציר בריאתו של האל, ואלו מתגלים במעגל המשפחתי, הקהילתי־היהודי והכלל־אנושי.
החיבור הבין־דורי: ערוץ תיווך מיוחד הוא הספרות הסבאית, אשר אינה רק מתווכת בין שני דורות ושני עולמות, אלא אף ממירה נכסים אנושיים ומניעה תהליך של התרמה הדדית, של מילוי חֲסָכִים הדדי. תהליכי הסיפור וההקשבה הם בבסיסם פעילות שיתופית שבה חולקים חוויות ורגשות, נבנות מערכות יחסים ונוצרים זיכרונות, וכך נברא עולם תוכן שהוא משמעותי הן לסבים והן לנכדיהם.
חפץ מעבר: יצירות רבות מעמידות במרכזן את התפקיד המשמעותי שממלא חפץ המעבר במערך ההגנה הנפשי של הילדים. על הדובון, הבובה, או סוס העץ - ישות לא אנושית דוממת, משליכות הדמויות הילדיות משמעויות וזיכרונות ומתאימות לה מגוון של תפקידים: חבר או מלאך שומר, אמצעי לתקשר עם הסביבה, מושא לשחרור כעסים או כתף מרגיעה.
הדמיון: מקור תמיכה נוסף הוא הדמיון שמופעל במשחק "כאילו" שבאמצעותו הדמויות חיות מחדש את הטראומה, בורחות ממנה או מתקנות אותה ביקום פנטסטי מקביל שיצרו לעצמן. בדמיון שמופעל במשחק "כאילו", יכולות הדמויות הילדיות להפסיק את האפיזודה הטראומטית או להפך את התוצאות הגורליות, לנקום, לתפוס מרחק בטוח או למנוע אובדן וטראומה עתידיים. כך הן יכולות להבטיח שליטה מסוימת בהתרחשויות, למזער את תחושת חוסר הביטחון האופפת אותן ולבצע מעין תיקון.
