"אשתי היא ששלחה אותי" – אמר לי בחיוך מתוק ג'וש, כשניסה להסביר איך ומדוע עזב בארה"ב את כל משפחתו, ואת תפקידו כרופא מנתח בבית חולים, ובא לכאן להילחם בעזה, ולתת טיפול רפואי תחת אש לחיילים שלצדו.
את ג'וש היכרנו כשהגענו למפגש קצרצר עם בננו, כשהצוות הרפואי שלו עוד היה באימונים והיערכות על גבול הרצועה. לקראת הכניסה הראשונה שלהם ללחימה היצעתי לבן שישלח לי את שמות חברי הצוות לתפילה במערת המכפלה. קיבלתי רשימת שמות ארוכה וקצת מוזרה, ולאחר עיון קצר ושאלת-הבהרה, הבנתי: כל חייל שלח גם את שמו וגם את שמות רעייתו וילדיו. האשה והילדים אמנם לא נכנסים להילחם בעזה, אבל גם הם, שנותרו מאחור ללא אבא, זקוקים לתפילות, ולאבא שבחזית חשוב לוודא שהם מקבלים אותן.
נהוג לומר שמאחורי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה, ואני אומרת: מאחורי צבא ההגנה לישראל, צבא של גיבורים גדולים-מהחיים, עומד צבא ענק של נשים גיבורות, שנושאות בעול המלחמה במסירות רבה כל כך, יום יום ושעה שעה, כבר יותר ממאה ימים (ולילות כמובן, הו הלילות הללו שאין בכלל אופציה שמישהו אחר יקום במקומך...), במאמץ ובעומס פיזי, טכני, ונפשי שלא יתואר. ללא קשר לדרגות של בעליהן שבחזית, אני הייתי מעניקה תואר אלופה לכל אחת ואחת מהן.
פגשתי אותן השבוע בכנס שארגנה עמותת "צל"ש" לנשות החיילים בירושלים. לא קל להגיע לערב כזה, כשאין מי שישמור על התינוקות והילדים, והעייפות האינסופית מחייבת כניסה מוקדמת למיטה ולאו-דוקא בילויים. רבות מן הנשים ודאי נאלצו לוותר על הכנס המרומם, אחרות הגיעו רק לחלק ממנו, אבל אלה שכן הגיעו העניקו לי את ההזדמנות לחוות מקרוב את העוצמה של "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל".
"חוסן – זה סדר נשים" הצדיע הרב פרץ איינהורן לנשים שנאספו באולם הגדול, ואני התבוננתי עליהן, על נשות החוסן הלאומי שלנו, וראיתי בעת ובעונה אחת גם את משאב הכח הלאומי האדיר שלנו, וגם את ה"אין כח" שנשקף מעיניהן מידי ערב בתום יום מפרך שבו הן הספיקו לדאוג לכל כך הרבה דברים, אבל בדרך כלל פחות לעצמן. המבט שנשקף מעיניהן היה מבט של "הנני" מיוחד, של נשים שיודעות את גודל השעה, ושמחות להיות חלק ממנה ולתרום את חלקן באהבה אין קץ לעם ולארץ שלנו.
בלי לאחוז נשק בידיהן, הן-הן שמחזקות את ידי בעליהן נושאי-הנשק. כל אחת מהן שמסתערת בכוחות עצמה על מטלות הבית והמשפחה – מעניקה לחייל שלה את היכולת להסתער בקרב.
תעצומות הנפש שהן מגייסות לקראת ותוך כדי שיחת הטלפון היומית (או הלילית, ולפעמים השבועית) כדי שזו לא תחליש את הרוח, חלילה – הן שבונות את העוצמות המיוחדות של צה"ל במלחמה הזו, ונוטעות בלב החיילים את הוודאות שהם נלחמים מלחמה שאין צודקת ממנה, ושגם בבית מבינים את זה. היכולת לקום כל בוקר מחדש, שהן מפתחות ודולות מתוכן – היא יכולת העמידה של הצבא כולו. "שלי ושלכם – שלה הוא" – בדיוק עליהן נאמר.
למה בחרתי לכתוב עליהן? אני יודעת שזה לא הנושא החדשותי החשוב ביותר השבוע. ידענו השבוע לילה של תפילות וזעקות ושלושה ימים של לוויות, עסקנו בשאלה אם צה"ל נסוג או מתקדם, הצלחנו לקבל את הסכמת ארה"ב להקפאת כספי המיסים של עזה (שאפו לשר האוצר!), יש אוטוטו החלטה ראשונה בהאג, ויש או אין עסקת חטופים, וסיוע הומניטארי שעובר, או לא עובר, לעזה, ומצב בטחוני לא פשוט בצפון, והחלטה לשיקום הצפון שמתחילה להתגבש, ומחבלים ששוחררו בעסקה האחרונה וכבר חזרו לעסוק בטרור (כמה מפתיע), ותקציב-מתוקן שיעבור בשבוע הקרוב בכנסת, ועוד ועוד כותרות חשובות וסוערות הרבה יותר מהיומיום המאתגר של נשות החיילים, שאת הסערה שמתחוללת אצלן בנפש פנימה, כמעט שרק הן-עצמן שומעות. אבל דוקא בגלל זה, חשוב שנעצור רגע ונקשיב גם לסערה הזו, ונוקיר את היכולת שלהן להתגבר עליה ולהמשיך ולהתחזק ולחזק כל אחת את החייל שלה שבחזית.
"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" – רש"י נדרש לסמיכות הפרשיות של מלחמת עמלק עם פרשת מסה ומריבה עליה נכתב "ועל נסותם את-ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם-אין", ומביא את המשל המפורסם על "אדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי, וכן שניה, וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: "ראית את אבא?" אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני?", השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".
ממש כמו במשל הזה, נשות החיילים נושאות את עמן עלי שכם באין-רואה, תורמות את תרומתן האדירה לנצחון ישראל מאחורי הקלעים בלבד. הן מתמודדות עם הקשיים והאתגרים, כל אחת בביתה. אף אחד לא מצדיע להן, תמונות ההישגים שלהן (ילד שנרדם עם חיוך או הגיע בזמן לבית הספר, כיור עמוס שהתרוקן סו"ס, בילוי משפחתי מוצלח למרות ההרכב החסר, התמדה בעבודה למרות הכל, וההישג החשוב מכולם – שיחת טלפון מחזקת ולא מחלישה לבעל שבחזית) לא מפארות את עמודי העיתונים ולא את קבוצות הווטסאפ.
אור הזרקורים לא מאיר עליהן (הן גם מתפללות חזק שלא יאיר), ואפילו אנחנו, שפוגשים בהן יום יום בעבודה, בסידורים, או בפתח גן הילדים – לא תמיד זוכרים כמה קשה היומיום שלהן, וכמה הן מקריבות במסירות עבור כולנו. וכאן אני מציעה שנתחיל לזכור. שנתחיל לצל"ש אותן כמו שעושה ארגון צל"ש. ולחזק אותן כמו שהן מחזקות את החיילים. ולהרעיף עליהן כל טוב כמו שעם ישראל מרעיף על הבעלים שלהן שבחזית (לא חייבים דוקא סטייקים). לכבד אותן כמו שמכבדים אדם גדול, כי כל אחת מהן אשה גדולה מהחיים. לזכור כמה אנחנו חייבים להן, ועד כמה יכולת העמידה שלהן היא שבונה, בסופו של יום, ובכל יום ויום, את יכולת העמידה של כולנו.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה!
