כבר מעל מאה ימים אני חולם. למעשה מיום א' שלמחרת פרוץ מלחמת המקדש, אני מדמיין את מדינת ישראל מעבירה מסר לכל העולם ומודיעה:

כל החטופים, הם אזרחים שלנו! עד שכולם יחזרו לביתם ויוסר כל איום על חייהם של כל אזרחי מדינתנו, בעזה לא יהיו חיים לאף אחד! לא מים, לא דלק, לא מזון, לא תקשורת, שום דבר. זו החובה המוסרית שלנו לאזרחי מדינת ישראל ולכל מי שמאס בכניעה לרשע ולמוות שמוביל הטרור האסלאמי בעולם.

אנו נאפשר לכל מדינה שרוצה לעזור לתושבי עזה שרוצים לא להיות מעורבים, להגר ממנה ולבנות שם את חייהם מחדש.

במקביל דמיינתי את מאגרי הנפט, מפעלי המים, מאגרי המזון, מתקני התקשורת והחשמל מופגזים ועולים באש. כדי לעשות זאת, לא צריך פצצות חכמות מארה"ב, צריך פצצות הכי טיפשות שיש. פצצות שפוגעות והורסות הכול. ככה פשוט. ההכרעה בדרך זו הייתה מהירה וקלה. אבל לצערי במקום חלום פגשתי מציאות כואבת - מיטוט החמאס, במקום מיטוט עזה, הפרדה מופרכת בין האוכלוסייה שנושמת ומגדלת טרור ושנאה, לבין בניה אשר מממשים את חלומה כפי שחווינו בשבת של שמחת תורה.

הפרדה זו של הבלתי מעורבים לכאורה, הובילה לסיוע, במשאיות מזון, מים ודלק תחילה, תוך הבטחה שהסיוע יינתן אך ורק לאזרחים ולא למחבלי החמאס. ואחרי כן הגדלת היקף הסיוע בידיעה ברורה ומוכחת שהחמאס הוא זה שמשתלט על האספקה שמגיעה מישראל. כך לא מנצחים, כך ממשיכים בקונספציה. אנו נותנים "סיוע הומניטרי" למי שטווחו בנו, שמחזיקים בבנינו ובנותינו החטופים, יום יום הורגים בחיילנו הגיבורים, וממשיכים לירות עלינו טילים. האספקה היא אוויר הנשימה לחמאס, והיא שמאפשרת לו להמשיך ולהתל בנו במקום להיכנע.

בערב ט"ו בשבט פתאום קם העם! הכל השתנה. מאות אזרחים, ביניהם חיילים שרק סיימו מעל 100 ימים של לחימה, יחד עם משפחות החטופים ואזרחים מהעוטף ומכל הארץ, עמדו שם במחסום בכרם שלום, אמרו לא למשאיות! והצליחו!

תודה לכם אנשים יקרים. אנשי צו 9 ופורום התקוה. בגופכם סתמתם את צינור החמצן לאויב העזתי, צינור אותו פתחה לבושתנו ממשלת ישראל. אינכם מפגינים כפי שדווח בטעות, אתם מנהיגים. סימנתם את המטרה סללתם את הדרך והצבתם אתגר מוסרי חדש לממשלת ישראל.

במלחמה זו למדנו שההנהגה האמתית באה מלמטה, מיוזמות של אזרחים, חיילים ומפקדים, מוסריים ואמיצים. אתם מוכיחים זאת פעם נוספת. שאו ברכה הוסיפו אומץ וגבורה, כולנו מחכים לכם, אתם התקווה אתם החלום.