לסייע למילואימניקים שחוזרים הביתה

עכשיו הזמן לשים רגל על הגז לא רק בלחימה, אלא גם בסיוע למילואימניקים שחוזרים הביתה.

צריך רגע להבין מילואימניק שחוזר הביתה אחרי 110 ימי לחימה בלי מקלחת, בלי אסלה, בלי משפחה, ונתקל באדישות של אנשים שהמשיכו את החיים קדימה.

אם בתחילת המלחמה כל המדינה עצרה מלכת, אז עכשיו המדינה המשיכה הלאה. סטודנטים שהתקדמו בלימודים והמילואימניקים נשארו מאחור, בעלי עסקים מילואימניקים שהעסק שלהם קרס ועוד.

אם בתחילת המלחמה כולנו עטפנו את הלוחמים באהבה, מזון, שפכצים קרמיים, אז עכשיו יש קצת יותר עייפות והמדינה לפעמים לוקחת את הלוחמים כמובנים מאליהם. יותר ויותר פקידים, מנהלים ואחרים שאומרים "אנחנו מעריכים את השירות שלך, אבל אין לנו איך לעזור"

חבר שלי, קצין שנלחם מ-7.10 ועד עכשיו, הוא בעל עסק שחטף קנס על אי הגשת דוח בזמן(!) וניסה להסביר לפקידים—גורמים רשמיים של מדינת ישראל—שאמרו לו "אין מה לעשות, יש כללים וצריך לעמוד בהם"

אז מה עלינו לעשות?

1. להציב כל חייל וחיילת מילואים בראש הסדר והמעמד בישראל.

2. להקשיב ולשמוע.

3. להתגמש בכללים! פקידים, מנהלים, מרצים באוניברסיטאות, פקידי שומה, עיריות—כולם! כן, מותר להקל בכללים למען מישהו שסיכן את חייו למעננו!

4. מעסיקים שמגייסים עובדים: תנו עדיפות למילואימניקים. זה גם טוב לעסק: אלה אנשים אחראיים, רציניים, ואוהבי ישראל.

המלחמה לא נגמרה. היא תארך זמן רב. חובה מוסרית ממעלה ראשונה לעשות הכל למען החיילים שלנו.