לפני שש שנים כתבתי מאמר זה – וכעת רק ערכתי ועדכנתי אותו!
לפני הנסיגה הכפולה מעזה, שממשלות ישראל קראו להן 'הסכם אוסלו א', ואחר כך 'התנתקות', בידיעה ברורה שאי אפשר באמת להינתק מעזה בארץ ישראל הקטנה כל כך, נשמעו קולות רמים של ישראלים אוהבי מוסר וצדק, מאמינים בהומניזם יהודי ואוניברסאלי כאחד – 'הכיבוש משחית'!
הם דרשו לצאת מעזה לא רק מסיבות מדיניות וביטחוניות, כי אם בעיקר מסיבות מוסריות, כדי שנחדל להתנהג כעם של אדונים, ביחס של רוכב אל סוסו, וכמובן, מתוך המוסר היהודי, וההיסטוריה היהודית.
אני הייתי משוכנע מאז ומתמיד, שרק השנאה משחיתה, ואין הבדל בין 'כיבוש' ל'נסיגה', וגם לא בין עת מלחמה לבין עת שלום – רגשות השנאה הם תגובת הנפש האנושית לרגשות הפחד ולתחושות האיום! הם מוציאים מן האדם את כל הרוע שבו, לשם התגוננות מוצדקת, או בלתי מוצדקת, ואף הזויה, בפרט כאשר האיום הוא הזוי, כמו למשל, 'האיום היהודי' הדמיוני על הגויים, שמחולל את השנאה האנטישמית.
לוחם טוב הוא לוחם שאיננו שונא, מפני שאין בו פחד – לחמתי עם חבריי באויב הירדני, והמצרי (בירושלים בששת הימים, ובאזור סואץ ביום הכיפורים), אך לא שנאנו אותו, כי לא פחדנו ממנו!
אבל הנאבקים ל'סיום הכיבוש' כי הוא 'משחית' מעולם לא הקשיבו. גם היום הם ממשיכים בהטפה לשם 'סיום הכיבוש' ביהודה ובשומרון בעיקר מהסיבות המוסריות. אולם, האם בחשבון המוסרי נכנסים גם חיי אדם? של ישראלים? של פלסטינים? האם החרבת יישובים יהודיים יש גם לה משמעות מוסרית?
כ-18 שנה אחרי החרבת היישובים בגוש קטיף ובחבל עזה עם נסיגת צה"ל, נבחן ביושר את התוצאות – לא רק מבחינה ביטחונית ומבחינה מדינית, אלא קודם כל במבט מוסרי:
- 1. ב-38 שנה של שליטת צה"ל בעזה (מ'ששת הימים' עד ל'התנתקות'), נהרגו ברצועה (לפי המספרים הרשמיים) כ-230 ישראליים, וכ-2640 פלסטינים, רובם, כמובן, בגלי ההתקוממות שיזמו הפלסטינים.
- 2. ב-10 שנים שאחרי נסיגת צה"ל (עד אחרי 'צוק איתן'), נהרגו על גבולות הרצועה, ועקב ירי ממנה, יותר מ-100 ישראלים, ויותר מ-4000 פלסטינים, רובם כתוצאה מהתקפות פלסטיניות (ממספרי ויקיפדיה הגעתי ל-106 ישראלים, ול-4064 פלסטינים, אבל נראה לי שהמספרים האמיתיים גבוהים יותר).
- 3. ב-6 השנים שעבר מאז 'צוק איתן' ועד לפני 'חרבות ברזל' נהרגו בעזה ובעוטף יותר מ-70 ישראלים, ובין 1700 לבין 2880 פלסטינים (לפי מקורות דיווח שונים).
- 4. במלחמת 'שמיני עצרת' (='חרבות ברזל') נהרגו בפלישה ובטבח מעל 1500 ישראלים ואזרחים זרים! יותר מ-200 לוחמים נפלו עד כה בעזה מאז תחילת התמרון הקרקעי, ויותר מ-26000 פלסטינים !
- 5. הנסיגה מעזה הובילה לעלייה מזעזעת במספר ההרוגים הישראליים, ולעלייה עוד יותר דרמטית במספרי ההרוגים הפלסטיניים! זהו כישלון מוסרי נורא!
- 6. לא היה קשה לדעת זאת מראש – בזמן השיחות על הנסיגה הראשונה של 'אוסלו א', הסביר לי יצחק רבין כראש ממשלה בשיחה אישית, את תמיכתו בגוש קטיף, במילים אלה: "אם אנחנו לא נשב בקטיף, יהיה שם הטרור של חמאס"!
- 7. חיי הפלסטינים בעזה נפגעו קשות מאבדן העבודות בישראל, וממלחמת הג'יהאד והחמאס בישראל. גם הדיכוי של השלטון הפלסטיני, במיוחד זה של חמאס, חמור בהרבה מן הדיכוי הישראלי, בזמנו.
- 8. לדוגמה, כ-5000 פלסטינים עבדו והתפרנסו בכבוד בחממות גוש קטיף – האיחוד האירופי השקיע סכומי כסף גדולים כדי לרכוש חממות מידי המגדלים הישראליים לפני הנסיגה, כדי שהעובדים הפלסטיניים ימשיכו לעבוד ולהתפרנס שם. כל זה ירד לטמיון, כי ארגוני הג'יהאד והחמאס השתלטו על חורבות היישובים, והחממות חרבו ונמחקו.
- 9. 21 יישובים יהודיים משגשגים, גדולים וקטנים, חרבו כליל ותושביהם נעקרו – חשבו נא על 21 כפרים פלסטיניים, גדולים וקטנים, שייעקרו למען הסכם כזה או אחר – שום אדם מוסרי בעיני עצמו לא יקבל החרבה אפילו של כפר פלסטיני אחד למען שום הסכם 'שלום', אבל ליהודים-ישראלים אין כנראה זכויות אדם בסיסיות בעיני תומכי הנסיגות ו'ההתנתקות', אולי כי אנחנו 'עם מהגר', ולא 'עם ילידי'! במילה אחת: גזענות!
- 10. מדינה יהודית חייבת להכיל את ה'אחר', ואת ה'שונה', ובמיוחד אוכלוסיה פלסטינית גדולה... אבל מדינה פלסטינית (בעיני תומכיה) אמורה להיות 'נקייה' מיהודים-ישראלים! במילה אחת: גזענות!
מבחינה מוסרית בלבד, הנסיגות מעזה היו כישלון חמור ביותר, אבל אנשי 'המוסר' עוצמים עיניים מול מציאות הטופחת על פניהם, ואינם נרתעים מדבקות בסיסמאות השקר, ממש כמו מאמינים 'דתיים' מאד, שהמציאות הקשה לא תשפיע כלל על השקפותיהם.
בעיקר, הם אומרים, שה'כיבוש' לא באמת הסתיים, כי ישראל סוגרת על עזה מסביב, בים וביבשה... כלומר, 'סיום הכיבוש' מחייב לשחרר לפלסטינים בעזה גם נמל ושדה תעופה בלי פיקוח ישראלי, כדי שיוכלו לבנות כוח צבאי גם מעל למנהרות, לשם החרבת ההתיישבות הציונית לא רק בעוטף עזה, ולשחרור 'האדמות הפלסטיניות הכבושות' בכל רחבי ישראל, כפי שהם מכריזים במפורש, יום יום.
אכן, שאלתי פלסטינים ישראליים, משכילים ותרבותיים, הרחוקים (לפי ידיעתי) מטרור – מתי התחיל 'הכיבוש הציוני'? אמרו לי – ב-1948! שאלתי, האם יש דעה אחרת? אמרו לי: כן, ב-1917, ויש אומרים: ב-1882! שאלתי, האם יש פלסטיני, שחושב, שה'כיבוש' התחיל ב-1967, ואמרו לי – אין!
הסיכום המוסרי הוא ברור – הנסיגות משחיתות הרבה יותר מהשליטה הישראלית! הן גם מגדילות את השנאה, ומרחיקות את השלום!