‏חילקו לנו סרט כתום לפני איזה חודשיים. התלבטתי מאוד ולא שמתי אותו. למרות שאני כתום מאוד. כתום עז.

החלטתי שלא לסמן עצמי כעת בכתום לא בשל העובדה שאינני רוצה בישוב הארץ שלי. שילמתי בדם על מקום מגוריי וילדיי גדלים בגאווה בהתיישבות יהודית.

אבל כשיוצאים לקרב, מחפשים מחנה משותף רחב ככל האפשר. וכשיש לנו חטופים בעזה, וכשיש לנו חיילים בשטח, ואיום עצום, ואלפי משפחות אבלות - זה לא נכון.

ןאני יודע ש"ההם" עושים ומפגינים ודורשים מנגד. ואם "ההם" עושים ו"אנחנו" נשתוק אז "ההם" ינצחו. אבל אני יודע שרוב ההם והאנחנו פשוט נלחמים כרגע באותו אויב, ותומכים בלוחמים כרגע, ומנסים לחיות ולעבור את התקופה הנוראית הזו. אז מעדיף לא להיות כמו קמצוץ "ההם" שאני מתנגד למעשיהם.

ושלא תבינו לא נכון - הפתרון העמוק לבעיית המחבלים שבעזה חייב להיות לדעתי - הוצאתם מכאן. ואני בעד התיישבות בכל מקום שהדבר יסייע לבטחוננו. הסתכלות אחרת היא לא רק משיחית אלא גם מנותקת. אבל זה לא זמן כתום עכשיו. זה זמן אדום. אדום של כל מי שמטה כתף ושכם.

המסיבה שהייתה אתמול לא הייתה מסיבת התיישבות אלא מסיבת התנתקות. ואחריות היא דבר קריטי להמשך דרכנו ללא כל תלות במה יעשו האחים שלנו שבצד השני. כי מי שבאמת בצד השני זה האויב. שרק מחכה לטעויות שלנו. ואתמול נעשתה טעות.