אני רוצה לחזור אל רגע אחד במלחמה הזאת. זה היה אחד הימים המשוגעים שבהם עבדנו מול שלוש חטיבות שונות. אני הייתי בתפקיד הסמק"ש, ליד מכשיר הקשר, ודיברתי עם שלושה בקרי אש שנתנו לי מטרות דחופות. איכשהו יצא גם שהיו לנו בו זמנית מטרה אגס 22 ומטרה ערער 22, ככה שבכלל היה בלגן.
ואז עולה מולי אחד מבקרי האש ומבקש להסיט את אחת המטרות. אני אומר ללנגפורד שצריך להסיט את המטרה, והוא שואל אם אני בטוח. ואז מישהו בצוות אומר שנראה לו שאמרו משהו אחר, ועוד אחד אומר שנראה לו שהכוונה הייתה בדיוק ההיפך ומתחיל וויכוח וכל זה בזמן שאנחנו חייבים לירות. ואז לנגפורד אומר 'עצרו הכל' והוא מסתכל לי בעיניים ואומר 'אתה הסמק"ש שלי, אני סומך עליך, תגיד לי מה צריך לעשות'. אז אמרתי לו מה צריך לעשות, וירינו, והמשכנו הלאה למשימה הבאה.
אבל אחרי שכל הבלגן נגמר יצאתי מהמפי"ק ואמרתי לעצמי שעכשיו אנחנו צוות תותחנים. ושאני יכול מבחינתי להמשיך ככה גם עוד ארבעה חודשים נוספים. כי אחד הדברים שהכי מייחדים אותנו כחיל זה שאין שום אפשרות להוציא אפילו פגז אחד בלי עשרה אנשים לפחות שנותנים אמון אחד בשני. המסו"ל במפקד הצוות, ומפקד הצוות בכוון, ובטען ובמי שמכניס את החנ"ה ובמי שסוגר את הסדן.
לתת אמון זה לא אומר שלא בודקים ולא עושים ווידוא כפול. כולנו בני אדם, וכמו שאנחנו עשויים לטעות כך גם החברים שלנו. אבל אנחנו לומדים לתת אמון שבדיוק כמונו, גם הם עושים את התפקיד שלהם הכי טוב שאפשר.
ונדמה לי שזאת המתנה הכי גדולה שקיבלנו כאן (עם כל הכבוד לסופטשל הגדודי), ושאנחנו יכולים וצריכים לקחת איתנו אל האזרחות. תראו, אני יכול לספר על הצוות שלי, של מפי"ק סוללה א'. ארבעה חודשים אנחנו יושבים תחת אותה רשת הסוואה, נרטבים מאותו גשם, אוכלים את אותן מנות חמות, ולא התקרבנו אחד לשני במילימטר. בכל מה שנוגע לאמונות והשקפות עולם. אין לנו גם ציפייה שזה יקרה. קירסון לא יתחיל להניח תפילין. דורון לא יתחיל לאכול בשר. אני לא אתחיל לשחק פאב-ג'י. אבל למדנו לתת אמון בזה שכל אחד מאיתנו משתדל להיות הגרסה הכי טובה של עצמו. ולא רק במשימות אש.
למדנו לתת אמון במפקדים שלנו. במפק"צים ובקצינים ובמפקדי הסוללות. למדנו להבין שהם רואים לנגד עיניהם רק את טובת המשימה ואת טובתנו שלנו, ומוכנים תמיד לספוג ראשונים את כל ההשלכות והקשיים. והם למדו לתת אמון בנו, החיילים, שתמיד ניתן את כל מה שאנחנו יכולים. למדנו לבנות אמון בין סוללה לסוללה, ובין הסוללות למפקדת הגדוד. לדעת שתמיד יהיה מי שיתמוך ויחפה ויגבה. למדנו לבקש עזרה. למדנו לתת אמון ברס"פים ובשלישים. לראות איך הם עושים את הבלתי אפשרי בכל שעה ובכל מזג אוויר כדי שנקבל את כל מה שאנחנו צריכים ואת רוב מה שאנחנו רוצים, ולפעמים, כמו במקרה של אוהל ה-'wework' שהוקם בן לילה עם WiFi ומכונת נספרסו, גם את מה שלא העזנו אפילו לרצות. ומעל כל זה יוני, המג"ד. מדי פעם אני שואל את עצמי מה עושים בכלל בגדודים שאין בהם את יוני.
וזכינו לקבל אמון. זכינו לקבל אמון מהמסתייעים שלנו. אני כל כך מצטער שלא יכולתי להקליט את השיחות שבהן הם נפרדו מאיתנו. ובהזדמנות זו, דעו לכם, סוללה ב', שחטיבה שבע עדיין לא התגברו עליכם. כשאמרתי להם שאתם מסייעים לחטיבות אחרות הם כמעט בכו לי בקשר. וגם שבוע אחרי שהם עבדו איתנו הם עדיין קראו לנו לפעמים 'שתיים של ביטחון' במקום 'אחד של ביטחון'. זכינו לקבל אמון מדהים מהעורף. גם מהמשפחות ומהקהילות שנתנו לנו את הגיבוי להיות כאן, אבל גם מכל עם ישראל. בדרך מהבית אל השטח השתדלתי לעבור בחמ"לים אזרחיים בשובה ותקומה, לא רק כדי לשתות קפה ולקחת איתי דוריטוס לשטח, אלא כדי לשמוע שוב ושוב כמה עם ישראל סומך עלינו ומאמין בנו ובמה שאנחנו עושים.
תראו, עם כל הקשיים, ועם כל הצחוקים, אין יום שאני לא מודה בו על הזכות האדירה, הנדירה, שקיבלנו. הסבים-רבים של כולנו היו נותנים הכל בשביל הזכות לקשור חנ"ה אחת, לסגור סדן אחד, למען ההגנה על עם ישראל בארץ ישראל. והיום, אחרי ארבעה חודשים של לחימה, אני יודע שהם כל כך גאים בנו. ואנחנו מבטיחים להם שאנחנו לא עוזבים, ואנחנו לא מפסיקים, רק הפוגה קצרה בבית, ואחריה אנחנו נחזור. ואנחנו ננצח.
