השבוע פגשתי באחד מחבריי ששיתף אותי ואמר לי (הסכים לפרסום המקרה כמובן ללא מסירת שמו או פרט מזהה אחר) שהוא מרגיש מהשבעה לאוקטובר הוא נהיה בן אדם הרבה יותר בוגר מצד כיבוד ההורים שלו.
כששאלתי אותו למה הוא בדיוק מתכוון, הוא ענה לי: "אני ואשתי החלטנו שלא ייתכן שנשאיר את אבא שלנו שהתאלמן לפני חמש שנים מאמא שלי לבד במלחמה הזו והזמנו אותו לגור בבית שלנו".
"איזה יופי" אמרתי: "מאוד אצילי מצידך".
"בעיקר מצד אשתי..." ענה "היא האלופה האמיתית. אלא שהבית שלנו הוא ממש לא גדול. אנחנו בקושי מאחסנים בו את חמשת ילדינו. בכל אופן החלטנו ששאר הילדים יוותרו על החדר שלהם באופן זמני לטובת סבא שלהם ומצוות כיבוד ההורים.
הקטן וויתר ללא שום טרוינה והגדול" הוא הפסיק רגע, לקח אוויר ונשם נשימה גדולה: "הגדול אמר לנו בטון נחרץ שגם אם יתהפך העולם הוא לא מתכוון לזוז מהחדר שלו, כיבוד הורים מה כיבוד הורים. אותו זה לא מעניין...".
"אז מה עשית?" שאלתי
"סיפרתי לו את הסיפור הבא בכדי שיבין את חשיבות המצווה הזו בעבורי: אמרתי לו שמסופר על אדם שאביו המבוגר התגורר בביתו: עם השנים הנטל נהיה כבד יותר ויותר היות והאבא הזה כבר לא שלט תמיד בצרכיו ולא היה מודע כל כך למעשיו עד שבשלב מסויים נמאס לאשתו של הבן והיא דרשה ממנו שאביו יעזוב את הבית:
אין לה מושג לאן, אבל בבית הוא לא יכול להישאר....
נבוך הלך הילד לאביו ואמר לו: "תשמע אבא, התגוררת כאן תקופה ארוכה ואתה חשוב לי, אבל אשתי פשוט אמרה לי שמדובר ב'שלום בית' אז במחילה ממך, אבל אתה צריך למצוא לך מקום אחר.
האבא הסתכל על הבן במבט נדהם ואמר לו: "תשמע, חורף בחוץ! לאן אני אלך? אתה הבן שלי! בשר מבשרי...".
הבן ניסה לשכנע את אשתו אבל שום דבר לא עזר והוא הסביר לאביו שמדובר כאן ב'שלום בית'.
יום אחד קור אימים בחוץ. סופה משתוללת. ברקים. רעמים מרעידים את הבית ודפיקה בדלת.
הבן פותח ורואה את אבא שלו. "אל תדאג בני" אומר לו אביו: "לא באתי לסכן לך את השלום בית. אני מוכן למות מקור למענך. רק אשמח למעיל מפני הרוח במידה ויש לך".
קרא הבן הנבוך לבנו הקטן ואמר לו שירוץ למחסן ויחפש שם מעיל ישן לסבא!
עברו דקות והבן לא חוזר....הלך האבא לראות מה נסגר עם הבן שלו והוא רואה את הבן הקטן שלו עמל וטורח לחצות את המעיל לשניים.
"מדוע אתה גוזר את המעיל?".
"אבא" ענה לו בנו הקטן. "אל תדאג! חצי אני גוזר ושומר שיהיה לסבא וחצי אני גוזר ושומר שיהיה לך לכשתזקין וגם אני אשאיר אותך בחוץ בחורף ובגשם!".
הזדעזע האב מאוד, הבין את השלכות מעכשיו ומיד החזיר את אביו לביתו וכיבד אותו בכבוד גדול בהיותו זוכר שמעשה אבות סימן לבנים.
חבר שלי לקח נשימה ואמר לבנו: "אתה חושב שאתה מלך העולם אבל תאמין לי שגם סבא היה בגיל שלך וגם אני הייתי בגיל שלך. כולנו בסופו של דבר נהיה יום אחד זקנים. וכמו שאתה רוצה שיתנהגו אליך, ככה כדאי לך להתנהג לעבר ההורים שלך. אתה מבין למה אני מתכוון?".
טיפש הבן שלו לא היה והוא לא היה צריך הסברים נוספים. ומאותו יום כבר מאה ימים ויותר שהסבא גר בחדר של הנכד שמצטופף עם האחים שלו וביחד הם מקריבים את הנוחיות שלהם בשביל מצוות כיבוד ההורים שכל כך חשובה לחבר שלי, שמדגים ביחד עם אשתו האלופה שאפשר להיות גיבור ולקיים את מצוות כיבוד הורים בהידור רב גם בעת המלחמה.
או אם תרצו: בעיקר בעיתות מלחמה ואין דוגמא אישית יפה מזה.
מי שרוצה קצת לעוף מוזמן להסתכל על סרטון שנקרא 'ילדים רואים ילדים עושים'. באנגלית: Children See Children Do . כל כך נכון. כל כך מדויק. אני יכול להעיד על עצמי: שבכל פעם שקצת פקששתי בכיבוד הורים שלי, שקצת עיקמתי פרצוף, טון גבוה מידי...מיד הילדים שלי הסתכלו עליי במבט של: אבא, בפעם הבאה שאנחנו נדבר אליך ככה, בוא תבין מאיפה זה בא.
וכמובן שזה עובד גם הפוך ולטובה: ברגע שהילדים שלנו רואים את ההשקעה בכיבוד הורים, לא יעזור כלום, זה מחלחל להם ונספג היישר אל תוך הדם.
כבדו את ההורים שלכם. מכל הסיבות שבעולם וגם מהסיבה שהילדים פשוט מסתכלים.
