לקראת העסקה המתרקמת עם החמאס הודיעו השרים בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר שהם אמנם בעד החזרת החטופים אך הם נגד עסקה גרועה.

במקביל נשמעים קולות בקרב אישים בולטים בקרב זרם הציונות הדתית (ישראל הראל ופרופסור ידידיה שטרן הן שתי דוגמאות בולטות) שיש להמשיך ולהילחם בחמאס עד להכרעתו.

אכן, מי לא רוצה להכריע את החמאס? מי לא יתנגד לעסקה גרועה?

אלו הרוצים לראות ניצחון מכריע וחד משמעי ואלו המתנגדים לעסקה גרועה טוענים שאחרת לא נוכל לחיות כאן לבטח. המטרה הטקטית של הכרעת החמאס ואי כניעה לתכתיביו משרתת לגישתם את המטרה האסטרטגית של קימום ההרתעה הישראלית. לגישתם ללא קיר הברזל הז'בוטינסקאי אשר ירתיע את החמאס מלנסות לתקוף אותנו שוב, ואשר אותו לא ניתן יהיה להבקיע, לא נוכל לחיות כאן לבטח.

אלא שטיעונם של "אנשי ההרתעה" סובל משני קשיים, קושי מעשי וקושי מושגי.

הקושי המעשי הוא ש"אנשי ההרתעה" עלולים באופן פרדוקסלי דווקא לפגוע בהרתעה הישראלית. הרתעה הרי הינו מושג חמקמק, ולא מן הנמנע שההרתעה האופטימלית למעשה כבר הושגה. ברור שנדרשה לאחר המתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר פגיעה משמעותית ביכולות הצבאיותשל החמאס, אלא שהמשך לחימה, שעלול לגרום לישראל לדשדש בבוץ העזתי ואשר יקנה לה הישגים בטחוניים הולכים וקטנים, תוך שהוא גובה ממנה מחירים בטחוניים פנימיים וחיצוניים הולכים וגדלים, עלול דווקא לפגוע בהרתעה. האם ההרתעה של ישראל לאחר שנים של דשדוש בבוץ הלבנוני אכן היתה חזקה יותר מאשר ההרתעה בתום המלחמה ולאחר גירוש אש"פ מביירות?

הבעיה היא שמבלי ש"אנשי ההרתעה" יתארו את מטרות המשך הלחימה במדויק, או אפילו רק בערך, (מיטוט החמאס אינו מהווה תיאור מספק דיו) לא ניתן לקבל הכרעה רציונאלית לגבי המשך הלחימה. כך למשל, אני משער שאין כוונתם של "אנשי ההרתעה" שעל ישראל למוטט כל מנהרה ופיר, להשמיד את כל כלי הנשק והתחמושת של החמאס, לחסל את כל מחבלי החמאס, ולהתנקש בכל בכיריהם. שהרי משימה כזו אינה ריאלית. אז מה כן? כיצד יודעים שכיבוש והרס 60% מהרצועה, פגיעה בחמישים אחוזים מכח הלחימה של החמאס ובאופן כללי הרג של פי 20 ממה שהחמאס הרג בנו אינם מהווים כבר עתה שיקום של ההרתעה הישראלית? קיים בליבי חשש כבד שכבר הגענו להרתעה האופטימלית האפשרית ושהמשך הלחימה דוקא יפגע בהרתעה הישראלית משום שהתועלת בהמשך הלחימה במושגי הרתעה נמוכה מהעלויות שלה.

אך הבעיה היותר קשה היא שטיעונם של "אנשי ההרתעה" בדבר קימום ההרתעה עלול ליצור בלבול מושגי בין האמצעי לבין המטרה. ההרתעה אינה יכולה ואינה צריכה להיות המטרה האסטרטגית של מדינת ישראל, אלא אמצעי להשגת המטרה האסטרטגית האמיתית של חיים בביטחון קיומי (לאו דווקא בשלום) עם שכנינו.

גם ז'בוטינסקי ובן גוריון הבינו זאת. אפילו אצל ז'בוטינסקי הרעיון של קיר הברזל היה רק אמצעי להשגת המטרה האסטרטגית של הסכמים מדיניים בין המתונים בין שני הצדדים.

ומשעה שמבינים שהמטרה האסטרגית היא חיים בביטחון קיומי עם שכנינו נשאלת השאלה מדוע למשל ההישגיים הצבאיים שכבר הושגו בתוספת הסכם על הפסקת הלחימה, הגליית מנהיגי החמאס, מסירת עזה לכח בינלאומי שיישם שינוי מהותי במערכת החינוך הפלסטינית כך שתחנך לחיי שכנות עם ישראל אינם הישג אסטרטגי אדיר? וזה מבלי שנזכיר בכלל את המטרה הנעלה של שחרור החטופים, שימור מעמדה של ישראל בעולם וכדומה.

ובכלל, כיצד ניתן לדבר על השגת מטרה אסטרטגית כלשהי מבלי לדבר על היום שאחרי?בן גביר וסמוטריץ רוצים כנראה לראות שלטון ישראלי בעזה שבו ישראל מנהלת ומממנת את האסון ההומינטרי שנגרם שם תוך שהיא מתמודדת עם טרור נגד חייליה ואזרחיה, עם התמוטטות תהליך הנורמליזיציה עם המדינות הערביות המתונות, ועם התלקחות אלימה בגדה ובלבנון כמו גם עם שאר מדינות הציר האיראני.

הראל ושטרן אולי תומכים ברעיון שבעזה תשלוט קואליציה בינלאומית או בינערבית פרו-מערבית שתשמש כגשר להעברת הרצועה לשליטה פלסטינית. אך אם זה הפתרון הטוב ביותר להשגת המטרה האסטרטגית של חיים בבטחון עם שכנינו אז מדוע לא להסתפק בהישגים הצבאיים האדירים שהושגו, להפסיק את הלחימה עכשיו ולעבור לדיפלומטיה? מה בדיוק, או אפילו בערך, יושג באותה "הכרעה צבאית" חמקמקה שלא הושג כבר ושלא ניתן להשיג אולי כבר עכשיו בדרך דיפלומטית?

אנשי ההרתעה אוהבים לטעון שעד שלא ניתן להם מכה ניצחת אויבינו לא יזנחו את החלום להשמידנו. כך למשל הסכם השלום עם מצרים הושג לטענת אנשי ההרתעה בזכות הניצחון הישראלי המזהיר במלחמת יום הכיפורים במסגרתו ישראל הגיעה מאה ק"מ מקהיר.

אלא שלימוד מן ההיסטוריה הוא דבר מסובך. כך למשל, הניצחון המזהיר של ישראל במלחמת ששת הימים כלל לא "לימד את אויבנו לקח" אלא להיפך, הוא רק דירבן אותם להילחם בנו ביתר שאת, כפי שאכן קרה שש שנים מאוחר יותר. גם הטענה כאילו הימצאות כוחות צה"ל 100 ק"מ מקהיר רלבנטית להסכם השלום שהושג לאחר מכן היא ספקולטיבית.

המצרים דווקא תפסו את המלחמה כניצחון שלהם, אותו הם חוגגים מידי שנה, וסאדאת עצמו אף העיד שבזכות הניצחון הזה יכול היה לנהל משא ומתן ממקום שוויוני ולא מושפל. מן העבר השני אין ספק שטראומת מלחמת יום הכפורים גרמה לישראל להתפכח מהאופוריה של מלחמת ששת הימים ולהבין שהיא אינה בלתי-מנוצחת, ושעדיף על כן שלום בלי שארם א-שייח על שארם א-שייח בלי שלום.

האם יתכן כי זה בדיוק המצב שאנו נמצאים מול החמאס? הם יתכן כי אנו נמצאים בנקודה שבה אויבינו קוממו לגישתם את הכבוד הפלסטיני ואילו אנחנו הבנו שאנחנו לא בלתי-מנוצחים? האם השינוי התודעתי הזה יוכל אולי לחולל שינוי גיאו-אסטרטגי ולהבטיח את עתידנו הבטחוני פה כפי שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים? התבוננות על ההיסטוריה הישראלית מגלה שהישגים אסטרטגים בטחוניים ארוכי טווח הושגו דווקא בהסכמי הפסקת אש ובהסכמי שלום.

כל הניתוח הזה נעשה רק לגבי טיעון אחד, הלא הוא טיעון ההרתעה. אך במציאות המרה בה אנו חיים יש חטופים בסכנת חיים כתוצאה מכשלון צבאי ומדיני שלנו, יש סכנה לבידוד בינלאומי של ישראל שיפגע בין היתר בהרתעה, ואת המלחמה מנהלת ממשלה ללא תמיכה ציבורית משמעותית. וכשמביאים בחשבון את כל אלו המשך הלחימה נראה קשה להצדקה עוד יותר.

אינני חשוף למודיעין הנדרש כדי לדעת אם צריך להמשיך ולהילחם או שמא הגיע כבר הזמן להפסיק את הלחימה כדי לא לפגוע בהרתעה הישראלית. עם זאת, אני יודע שבמדינה דמוקרטית ממשלה הקוראת לאזרחיה להקריב את חייהם לטובת הכלל חייבת לעשות זאת בצורה אחראית, תוך שהיא משרטטת יעד אסטרטגי ברור, ולא מתחבאת מאחורי טיעון הרתעה חמקמק, ותוך שהיא בוחנת את מכלול החלופות האפשריות להשגתו, ומציגה לאזרחים טיעונים רציונליים להצדקת הלחימה אם זו אכן הכרחית לדעתה.

אחרת, שומה עליה לחתור להפסקת אש ולהסכם פוליטי ארוך טווח.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב