הדעות חלוקות אם זה היה "ניצחון" לישראל או לא. הרי למרות המלצות בית המשפט לא הייתה דרישה מישראל להפסיק את המלחמה לאלתר. אבל עצם השיקול שייתכן שישראל מבצעת רצח עם מוכיח שערכי יסוד הם המנוע שקובעים דעות ולא כל "הסבר," כל שהוא צודק, שישראל תציג. והנה, בית הדין נכשל כישלון חרוץ ולא היה שום דבר ש"הסברה" ישראלית כלשהי הייתה יכולה לעשות בנדון. הכישלון הוא "רב-זירתי". ראשית, האישום על פניו הוא פשוט מגוחך ואבסורדי, וכל אדם סביר היה מכיר בכך. אבל כאן יש לנו שופטים, שאמורים לייצג טוב מול רע, שלא רק לא מפעילים שיקול דעת משפטי ראוי, אלא גם חסר להם שכל ישר פשוט. העובדה ששופטים שגדלו והוכשרו בדמוקרטיות מערביות היו חלק מהפרסה הזו בולטת עוד יותר, כמו גם העובדה שאמנה שגובשה בעקבות רצח עם ביהודים של אתמול לא הצליחה להגן על היהודים מפני אלה שרוצים לא פחות עבור היהודים של היום. עבור אלה שטוענים שישראל צריכה "לומר את האמת" על מאבקה, לא יעלה על הדעת כי שופטים אלה, משכילים מאוד ומודעים היטב להיסטוריה ולאקטואליה, לא היו מודעים לחלוטין לה-"אמת". מה אפשר להגיד לשופטים האלה שהם לא יודעים? העובדה שישראל נדרשה לעמוד בפני העולם ולהגן על עצמה מפני האשמות של ארגון טרור שפל הייתה משפילה. יתר על כן, חוסר העקביות והצביעות של ההנמקה המשפטית כאן בולטת. הפלפולים המשפטיים שהציגה נשיאת בית הדין הבינלאומי לצדק ג'ון דונהיו בהסבר מדוע רצח עם אכן אפשרי כאן לא היו כ"כ ברורות כאשר בשנת 2017 היא התנגדה לדעת הרוב של בית המשפט כדי לקבוע שגירוש הכפוי של הצ'אגוסים מארכיפלג צ'אגוס בשנת 1968על ידי בריטניה (לבקשת ארצות הברית), מעשה שהיום רבים בוודאי היו מחשיבים כ"טיהור אתני", לא היה בלתי חוקי. תקן אחד עבור היהודים, תקן אחר עבור אחרים. עוד באותו נושא: אידיולוגיה ועיוורון המערב הנאור "עלילות הדם" כוזבות שחוזרות על עצמן הפסיכולוגיה של משחק ההמתנה להגיב או לא להגיב: האם זו השאלה? ה"ניצחון" הטקטי במתן אפשרות לישראל להמשיך להילחם עשוי להיות מואפל על ידי הנזק שנגרם אם יאפשרו לתיק הזה להתקדם. בזמן שרבים בישראל גלגלו עיניים כשהשופטת דונהיו נשאה את דבריה, השורה התחתונה היא שישראל חייבת להמשיך להגן על עצמה לא רק צבאית, אלא גם משפטית ומוסרית. אין פתרון "מיקרוגל" למבוכה זו. שום כמות של "יחסי ציבור" לא תוכל להסביר מדוע מערכת משפט שאמורה להיות בלי משוא פנים מורכבת משופטים שאין להם את היושר המוסרי להפריד בין טוב לרע. אבל אנחנו לומדים שכבוד לכל מערכת משפט צריך להיות מאוזן על ידי מנה גדושה של חשיבה רציונלית ועמדה מוסרית מוצקה, ושניהם היו חסרים כאן. ישראל חייבת לקבל את החלטות בית הדין, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לכבד החלטות אלה. אירוני שבמדינה שהייתה אובססיבית לנושאים הקשורים לרפורמה במערכת המשפט והצורך ברשות שופטת עצמאית עומדת בפני פאנל משפטי "עצמאי" לכאורה שמוציא צו ביניים שתואר כ"עלילת דם" על ידי הנשיא הרצוג. ובכן בצעד תמוה למדי, האשים בית המשפט את הנשיא הרצוג, אדם הידוע כאיש מתון, נעים הליכות וכדמות בקונצנזוס הישראלי, ב"הסתה" אפילו שכל אדם רציונלי היה רואה לנכון להגיד מה שהוא אמר לאחר הפשעים שביצעו החמאס. מה שפועל כאן זו מערכת ערכים מעוותת, ולא מוסד או אנשים שחסר להם מידע אמין. קשה להאמין שלאחר שחוותה את הזוועות של חמאס, ישראל תצטרך "להסביר" את מעשיה. אין טעם להמשיך להשקיע בשכנוע אנשים עם אמות מידה מוסריות שבורות שאכן עריפת ראשים, אונס, חטיפה ורצח אקראי הם פסולים. כמובן, שופטי בית הדין הבינלאומי לצדק יאמרו שהמעשים האלה נוראיים, אבל הם לא פועלים על פי אמונה זו, ויוצרים מציאות שבה הקורבן ולא המדכא מואשם. מדובר בערכים שבורים, מוסר מעוות וחוסר יושר בסיסי, ולא בהיעדר מידע "נכון". אם זו לא מותה של "הסברה", היא בהחלט על ערס דווי. מוסר הוא לא משהו שאפשר למכור כמו המבורגר במקדונלד'ס. זה משהו שמגיע מהתרבות של הפרט, מהחוויות החברתיות שלו ומהיכולת להפגין תעצומות נפש מול לחץ לא לגיטימי. במקום להשקיע אנרגיה ומשאבים בשכנוע אחרים, ייתכן שעדיף אם נמשיך במאבקנו להיות "אור לגויים" עבור העולם ופשוט לעשות את הדבר הנכון. באשר לאלה הרואים בחמאס ישות הראויה להגנה ותמיכה, הניחו לכשלים המוסריים שלהם לשמש מודל למה שלא בסדר ומה שצריכים להוקיע. עבור כל היתר בעלי לב תקין ושכל ישר, זה משהו שלא צריך "להסביר". הכותב הוא חוקר ועמית בכיר במרכז ירושלים לענייני ציבור המתמחה בפסיכולוגיה פוליטית
