"שוחחתי עם חבר שחזר עכשיו מיותר מחודשיים מילואים. הוא נראה שבור ושיתף אותי בקושי לחזור לבית, לאישה, לילדים, ובעיקר לשגרה. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לשם, אם הוא רוצה לחזור למילואים ולשטח, והוא אמר שלא. שגם זה מורכב. ששם היה קושי ומוות ודם. העיניים שלו היו כבויות כל כך כששוחחנו", משתף אסף פאסי, מנהל חברת פרסום ואסטרטגיה.
פאסי, שמוכר בהיותו שותף למהלכים רבים בעולם העסקי והפוליטי, במיוחד למגזר הדתי, מוכר גם כמי שנפצע קשה בפיגוע בעתניאל לפני 21 שנה וטופל אז לצד פגעי הגוף גם בפגעי הנפש. לטובת פצועי הנפש החדשים שחוזרים כעת מעזה פאסי מעוניין לשתף בחוויות, בקשיים ובצרכים, כדי לסייע.
"החיילים שלנו מתחילים לחזור. אלה מהם שנפצעו עוד יזכו לתקופת הסתגלות ולחיבוק חם, לטיפול ומנוחה מתמשכת. אבל אלה שלא נפצעו, חוזרים מיידית לשדה קרב העורף, והעורף אכזר כל כך", אומר פאסי.
"הם צריכים להיות שותפים מיד בטיפול בבית ובילדים, כי האישה גמורה, ובצדק, מהיותה לוחמת במדים שקופים. הם גם צריכים לחזור לכיתה, לבוס או לעסק הפרטי שלהם ולהישאב מיידית לחלל שהותיר הריק שלהם כשהיו בצבא ולמשמעויות הכלכליות של זה. הם כבר בלי מדים, אז יקללו אותם ברמזור אם יחלמו לרגע. הם צריכים לדאוג עכשיו ומיד לכלכלתם, כי השכר לא יגיע מהמילואים. ולכל זה נוסיף שהם נאלצים לשמוע את הצרחות וההאשמות באולפנים וברשתות החברתיות, ולא להאמין על מה ולמה נלחמו. והם בפוסט־טראומה, על הטיל שפספס אותם בכמה מטרים, על החבר שצחקו איתו לפני שבועיים והתפוצץ עם הטנק לידם, על הפספוס שהיה יכול להציל את החבר או לחסל את המחבל. הלוחמים שלנו מתחילים לחזור אט אט, והם זקוקים לתקופת הסתגלות, לתשומת לב, לטיפול שניתן חינם היום בכל קופת חולים, ביטוח לאומי ודרך עמותות ועוד. חייבים לשים לב אליהם, לשאול מה נשמע כשאלת עומק. שימו לב ללוחמים שחוזרים", מבקש פאסי.
להשאיר את המלחמה מאחור
חלק גדול מאתגר החזרה של עשרות אלפי לוחמי המילואים שהשתחררו בשבועות האחרונים הוא הניסיון לנהל שגרה של זוגיות, חרף כל רגשות המלחמה והסערות הנפשיות שחוו. "סוף סוף החייל הנערץ והגיבור חזר הביתה מהקרב. כמה געגוע היה. אך למרבה הצער, במקום אווירה קסומה ורגועה, התפתחה אווירה מתוחה וסוערת. למרבה הצער במשפחות רבות, ובמיוחד בקרב הזוגות הצעירים – אירועי המלחמה מציפים קשיים הקיימים ביומיום, אבל בעוצמות גבוהות יותר", מתארת הרבנית יונת פרימן, יועצת זוגית ומטפלת רגשית. לשם כך הוקם כעת מיזם חדש בניהולה של הרבנית פרימן, בשיתוף אגודת היועצים והמטפלים בישראל. "אנחנו מבינים שחיילים ובנות זוגם חייבים לקבל כלים לתקשורת זוגית. הרצון שלנו הוא להפוך את חייהם מלחיות בפתח גן עדן ללחיות בגן עדן עצמו. ליבנו יוצא אל החיילים, ואנחנו מוכנים להעניק להם שני מפגשים חינמיים. המסר שלנו הוא: בואו נשאיר את המלחמה בעזה ונשמור על חזית ביתית בשלווה ובנחת. חשוב להגיד: ייעוץ נדרש פעמים רבות לא רק ללוחמים אלא לכל זוג צעיר שחווה מלחמה, בין למגויסים ובין לאלה שבעורף, בין לאלה שנתקלים בקשיים ובין לאלה שרוצים רק להוסיף עוד טוב לחייהם".
מי שעוד מטפלת בחיילים ובבני משפחותיהם היא אמונה כהן, פסיכולוגית קלינית מומחית ממכון ארבל. "השיבה הביתה של החייל שחוזר מהחזית - צפון, דרום או מרכז, על שלל תפקידיו, ובמיוחד אלו שנלחמו, היא תהליך מתמשך שקורה, וזה לא קורה בן רגע", מבהירה כהן. לדבריה, "אירועי שבעה באוקטובר היו באופיים פתאומיים מאוד, פולשניים, אלימים, וטלטלו את כולם לחוויות־קצה עוצמתיות. למולם התעוררה רוח גדולה ותחושת שליחות, והחזרה הביתה, עם כל זה שהיא משמחת וציפו לה, יכולה לעורר תחושות מורכבות", היא מציינת.
הפרידה מהתפקיד המשמעותי ומהחברויות שנוצרו בשדה הקרב - שם החיילים חוו חוויות קיצוניות כמו פציעה, אובדן והישרדות מול האויב - היא מורכבת. המעבר החד הזה עשוי להיות מלווה בתחושת ריקנות גדולה ופרידה מתחושת המשמעות, ואפילו בחוויה של קריעה ממשפחת החברים שנוצרה שם בלחימה, לרבות הרגשת זרות מסוימת כלפי בני משפחה אהובים שמחכים בבית. מדובר על מעבר חד בין זירות שונות במהות שלהן, ממציאות מלחמתית דרוכה לתפקיד המשפחתי שבו יש סדר, רציפות ורכות. בלחימה החיילים דרוכים תמידית, המערכת המוחית גורמת לעוררות בנפש כל הזמן, מה שעוזר להישרדות ולהתמודדות טובה יותר עם הסכנות והחוויות הקשות, אבל השיבה הביתה היא נפילת מתח חזקה מאוד, גם בגוף וגם בנפש, ויש לשים לב לזה".
כהן מתייחסת גם לתחושת האובדן שהחיילים חוו בשדה הקרב וכעת הם מעכלים אותה בזמן שהם בבית. "נקודה חשובה מאוד היא האובדן שהחיילים חוו. הקצב של הלחימה לא מאפשר להתפנות לתהליך עיבוד של אובדן טראומטי, והאבל מושהה, וזאת מבלי לדון על היכולת לצאת לשבעה או ללוויה מבחינה מעשית ורגשית. עם החזרה הביתה יכולות לצוף חוויות של אובדן שהיו על השתק, חוויות של עצב, כאב, כעס ואפילו אשמה", מסבירה כהן.
"דווקא החזרה הביתה למקום הבטוח יכולה לעורר תחושת אשם על החברים שנשארו מאחור בשדה הקרב ועל מה שלא עשיתי, ולכן יש מי שמבקשים כבר עכשיו לחזור לשירות מילואים פעיל. זאת בנוסף לחיים שנשארו מאחור בשמחת תורה כמו דאגות כלכליות, קיומיות, ודאגות בהקשרים משפחתיים, כמו מה קרה לרווקים או למי שהייתה להם מורכבות בזוגיות ובהורות, דברים שנותרו כמקודם ואפילו תפחו בחודשים הארוכים, וכל אלו מציפים את המורכבות להשתלב בחיים מחדש", אומרת כהן ומסבירה כי "זה לא רק 'הגעתי הביתה', אלא זה תהליך של הסתגלות והתארגנות מחדש. זו תגובה נורמלית למעברים החדים. זה נשמע בסיסי כל כך, אבל זה אחד הדברים החשובים ביותר. בשפה הפסיכולוגית אנחנו קוראים לזה נרמול ותיקוף של החוויה. טבעי שתהיה ירידה זמנית, הרגשות שעולים הם תגובה נורמלית של הרבה מאוד חיילים. אצל רוב החיילים זה משתפר עם הזמן, זה תהליך, וחשוב לאפשר להרגיש את קשת הרגשות שעולים". כהן מבקשת לתת אמון בהקשבה במשפחה. "ישנה הרגשה שרק מי שהיה איתי בשדה הקרב יבין אותי. כדאי לשתף את הסביבה בהדרגה, זה יכול לייצר תחושה של קרבה מחדש ואמון מול הזרות שיכולה לעלות".
להאמין בחוסן של החיילים להסתגל מחדש
כהן, הנשואה לקצין קבע, מחלקת את החזרה הביתה לשני נתיבים: חזרה הדרגתית לתפקוד יומיומי ועיבוד רגשי של המלחמה שנשארה מאחור. "לאפשר זמן מוגדר לחיים ולמשימות שמחכות, אבל גם להקדיש זמן לעיבוד עצמי. אחד הדברים שרוצים לגרום הוא תנועה בגוף שמולידה גם תנועה בנפש".
מה העצות המעשיות שלך?
"כדאי להגביר תנועה פיזית. אפילו ברמה המעשית, הגוף של הלוחמים ספג הרבה. כדאי לאפשר שינה טובה, תזונה, אקטיביות, כמה שאפשר. בכלל, טוב להיות בחמלה כלפי עצמנו, ובמיוחד מול קולות אשמה שיכולים לעלות. להגיד לעצמנו שהיינו חלק מרגעים דרמטיים מאוד ברמת הפרט, הלחימה, האומה, לציין את החיבור לחברים בשדה הקרב כגורם מרפא, וגם להזכיר עוגנים שהיו שם קודם, ואת המשפחה שהתמודדה בגבורה בבית. ביחס לאבל ולאובדן, חשוב לפנות לזה מקום, ובמיוחד להאמין בחוסן של החיילים להסתגל מחדש בסופו של דבר. כלל אצבע: רוב השבים הביתה יסתגלו בתוך זמן קצר, הגם שיכולות להיות תנודות, כי זה לא תהליך ליניארי. אם יש החמרה או קיפאון ואין תנועה, שיפור ושינוי בתחושה לאורך זמן, כדאי לפנות לקבלת עזרה מקצועית".
מרבית האוגדות שהשתחררו בשבועות האחרונים הן אוגדות מילואים, ואם כן נושא הפערים הזוגיים שנוצרו בחודשים הללו מדובר ביתר שאת. "בעבור המשפחה, חזית העורף, החיים התהפכו מקצה לקצה", מגדירה כהן. "איך אומר השיר? תן לי דקה להתרגל אליך שוב. גם בנות הזוג שהתמודדו בצורה מופלאה יזדקקו לקצב ולזמן המתאימים, גם לגעת בחוויות של בן הזוג ששב הביתה וגם לגעת בהתמודדויות הגדולות והקטנות שהיו להן בבית. שני הצדדים זקוקים זה לזה כגורם מרגיע, תומך ומקשיב. יש שונות בין בני זוג, יש שבוחרים בשתיקה וגם אותה צריך לכבד. צריך לתת לחוויה להתעכל ולשקוע, ובמקום תחקירים להתמקד בהטענה של כוחות ואהבה, תדלוק הדדי. חשוב לאט לאט עם המון סבלנות, רגישות ועיניים טובות שרואות את האחר והאחרת להתמקם מחדש, להתפנות לחלוקת תפקידים מחודשת ולהתבוננות, להבין מה מקור הכוח שלנו, מה נגיש לנו ואל מה נוכל לחזור בהמשך. אם יש איזושהי תנועה, זהו סימן של הסתגלות מחדש", מסכמת כהן.
מי שפועלת לתיקון בריאות הנפש בזירה הציבורית היא חברת הכנסת מיכל וולדיגר, שמכירה מקרוב את התמודדויות החיילים ששבים משדה הקרב. "מאז ומתמיד אמרתי, כשמדברים על קיצוצים בתקציב בגלל המלחמה, לבריאות הנפש לא רק שלא יהיה קיצוץ אלא תינתן תוספת תקציבית ניכרת. אנחנו נגיע ליותר משני מיליארד שקלים, תקציב שעדיין לא יכסה על הפערים מהעבר, אבל עדיין תוספת ניכרת. חלק ילך לדברים שאני אוהבת יותר, חלק לדברים שאני אוהבת פחות, וחלק שאני עוד נאבקת שישופץ", אומרת וולדיגר.
"כשמדברים על המלחמה, ברור היום לממשלה שעניין הנפש הוא חלק מזה. חיילים יוצאים החוצה מהקרב וצריכים את התמיכה. גם משפחות שפונו ונמצאות בבתי מלון או לא בבית שלהן, לא להיות מחובר לקהילה ולבתי הספר זה טראומה, ויש בהן גם משפחות שחוו בעוטף עזה את הזוועות. מדובר בצורך מלחמתי קיומי של המדינה שלנו", מבהירה חברת הכנסת וולדיגר. "זה נמצא בדרגה העליונה בסדרי העדיפות. יש לי בן חייל, חתן חייל ואחיינים חיילים, ואני שומעת מהם שבצבא מסתובבים קב"נים שאומרים שאם כואב לך אתה יכול לגשת.
עיקר הנקודה היא שכאשר חוזרים הביתה – אין מספיק עזרה. הכנתי תוכנית עבודה, לצד המערכת של בריאות הנפש כגון פסיכולוגים ופסיכיאטרים צריכה להיות מערכת חברתית־קהילתית שהיא תומכת בקהילה. אותו חייל מילואים ששב הביתה לא צריך לרוב פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי, הוא צריך אוזן קשבת מאח או מחבר לעבודה. רוב רובם, אם לא כל אנשי המקצוע, אומרים ש־90 אחוז מהאנשים שחוו טראומה במעגל הראשון יצאו מזה, ויחזרו לחיים סבירים גם בלי עזרה מקצועית. עשרה אחוזים שיחוו קושי ארוך־טווח הם מספר גדול של אנשים, אבל אני לא רוצה להפנות את כולם למערכת בריאות הנפש. התפקיד שלנו כמדינה הוא להדריך את המדריך והרב בישיבות ההסדר, לתת לרבנים ואנשים שנמצאים בסביבה הטבעית את הכלים להבין איך לחזק את החוסן של החבר'ה האלה, איך לזהות חבר'ה שצריכים לעבור למערכת המקצועית. אנחנו עובדים על זה".
וולדיגר מדגישה כי היא לרוב מדברת על אלו שלא יוכרו באופן רשמי על ידי משרד הביטחון. "מי שחלילה מוכר כנכה צה"ל מטופל גם נפשית על ידי משרד הביטחון. אנשים מהמילואים הם גם אזרחים, ולכן אנחנו מתגברים את התקצוב למרכזי חוסן ולהדרכות למורים, שוטרים ורופאי משפחה, מלמדים אותם איך אתה מעביר את החוסן ומעניק כלים להתמודדות עם הטראומה. זה יעשה את שלו, אני סמוכה ובטוחה".
לצד העשייה הציבורית, וולדיגר מקבלת כל העת פניות מאנשים שהמלחמה הביאה אותם להתמודדות נפשית כל שהיא. "הגיעו אליי המון אנשים – בעיקר חולים כרוניים שהמלחמה רק גרמה להחרפה קיצונית במצבם. כמו כן עולות התמודדויות של חיילים. מישהו צריך לטפל בטראומה. הייתי בערב של נשות זק"א, שהבעלים שלהן הגיעו הביתה וראו מה שראו, והם בארגון מעבירים לבנות הזוג סדנאות איך להעצים ולתת כוח. עוד לפני המלחמה היה לנו רצון עז להכניס לישיבות ההסדר והמדרשות סדנאות וגורם שילווה את הבחורים בישיבות. עכשיו אנחנו עוד יותר שמים דגש על כך ועל מערכת החינוך. כשיש מציאות שאחד ההורים נהרג במלחמה או הורים במילואים, והאבא נעלם לילד, או ילדים שנעקרו עם המשפחות שלהם, אלו מקרים שמצריכים התייחסות, ויפה שעה אחת קודם".
***