דוד בראשי, 'דוש', מנהל ביומיום את יחידת הליצנים של המרכז הרפואי הדסה, אולם מאז פרוץ המלחמה הוא מגויס ללוות את פצועי צה"ל.

שוחחנו אתו על הפער בין עבודתו השוטפת למפגש עם הלוחמים הפצועים, על רגעי הקושי והמתח בין ליצנות לאבדן.

את השיחה עם בראשי אנחנו פותחים בבחירת שם הכינוי שלו 'דוש' הלקוח מהמילה 'דושה' הכורדית, וממנה הוא מספר על השימוש שעושים ליצנים בשם מקצועי ככלי בהתפתחותו של הליצן. כך גם יש לשותפתו לעבודה, הליצנית קרן קליגר-עשור, ג'ונם, שמות שמאפשרים לייצר סיפור אישי ועולמות מקבילים שמאפשרים שימוש בעולם הפנטזיה.

על רקע סיפור ילדותו שהוביל לשם אותו בחר מספר בראשי על מיזם 'רופא חלום' שהחל בשנת 2002 ותכליתו שילובם של ליצנים רפואיים בעולם הרפואה, ומאז העבודה כבר אינה רק מול ילדם חולים משפחות וצוותים אלא רחבה הרבה מעבר לכך.

"לפני עשרים שנה, כשנכנסו ראשוני הליצנים של רופאי חלום, והדסה עין כרם היה הראשון מבין בתי החולם שעשה זאת, היו הרבה הרמות גבה ודלתות נסגרו כי לא הבינו למה הבדיחות הללו נמצאות בחדר, והעריכו שנוצר חוסר שקט בתהליך הטיפולי. היינו צריכים להיות סבלניים ולהמציא את עצמנו מחדש. ההתמדה, המקצועיות והרצון להטמיע את זה ניצחו את כל ההתנגדויות, ועם השנים הארגון כבר מפתח קרן מחקרים, מייצר שיתופי פעולה אקדמאיים, ועל נתיב משותף עם בתי החולים, מנהלי מחלקות ואגפים מתחילים לייצר תקנונים וסטנדרטים לעבודה שהיא היום ספינת דגל בתחום ברמה העולמית".

בדבריו הוא מספר על הקמתה של הליצנות ההומניטארית עוד מימי מלחמת לבנון השנייה, כאשר ליצנים נשלחו למקלטים ולתושבי הצפון גם לטובת קייטנות בחופשת הקיץ לילדי צוותים רפואיים. "כך התחלנו ערוץ מקביל לעבודה הרפואית של בתי החולים, ערוץ ליצנות הומניטארית", הוא אומר ומציין עבודה שיצאה גם אל מעבר לגבולות המדינה. צוות ליצנים נשלחו לסייע לניצולי הצונאמי בתאילנד, וכך גם לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי, שם הם היו ליצני בית החולים שדה שצה"ל הקים.

"מה שהתחיל עם שלושה ליצנים בבית חולים אחד, היום הוא כמאה ליצנים בשלושים מוסדות. הליצנות הרפואית אחות גדולה לליצנות הומניטארית בכל אסון שהיה. 'רופא חלום' שלח צוותים למחנות הפליטים באוקראינה. אנחנו מנסים ומצליחים להגיע לכל מקום שבו יש אנשים שצריכים לרומם את רוחם ולהחזיר להם את המשאב החשוב ביותר שלהם, ההומור, שמחת החיים, האופטימיות והמבט קדימה".

"ואז אנחנו מגיעים לשבעה באוקטובר, שמתחיל מציאות אחרת לגמרי. פצועים ומאסות שמגיעים עם היסטריה וחרדה. זה "מוד" מבצעי לגמרי. בהדסה קיבלנו את הפצועים, חיילים ואזרחים, שהגיעו ובמקביל שולחים ליצנים למלונות העקורים בכל רחבי הארץ. יחד עם אמני רחוב בנינו התערבויות ברגישויות. זה ממש כמו לעבוד יחף ברצפה מלאה זכוכית, מצאנו את עצמנו במציאות של ליצנות אבלה, פוגשים אנשים שיושבים עם חולצות קרועות ואנחנו מבינים שהם באבל. אנחנו לא באים להצחיק אותם ולרומם מצב רוח אלא לעזור להם להחזיק את העצב. אין ולא הייתה שום סיבה להרים מצב רוח, אלא מחויבות עזה לראות את מי שנמצא במקום הכי כאוב וסובל כשהמטרה היא לרדת הכי נמוך אליו ולקחת ממנו קצת מהעצב".

ברגעים שכאלה ההומור נשאר בצד. "ההומור לא יברח. לא רק ההומור מניע אותי. השימוש בהומור הוא רק אחת המיומנויות. כשמגיעים להומור עם מישהו צריך לעשות אתו דרך שנבנית עם האמון בינך לבינו. אני מקדש קודם את המפגש, בין אם מדובר במטופל בן 4 במחלקה אונקולוגית ובין אם זה הורה לחטוף מכפר עזה, אנחנו מגיעים כדי לייצר מפגש שבונה אמון, וכשיש אמון הוא יודע שאני שם בשבילו. כשהתא הקטן הזה נבנה ויש אמון אפשר לייצר את ההומור במקומות הכי כואבים".

"יש לא מעט אנשים ששואלים איך אפשר לצחוק ברגעים האלה, אז אי אפשר לצחוק, אבל אפשר להתחיל לחזור לנימה של שמחת חיים ואופטימיות, עם כל הקושי", אומר בראשי ומדגיש כי מציאות כמו זו שפגשו אחרי השבעה באוקטובר הייתה חסרת תקדים. בעשרים שנותיו במקצוע הוא לא פגש היקפים כאלה "מבחינת המאסה, מבחינת ההפתעה, ההשפלה, הרוע והאימה שהגיעה. אנחנו חווים את זה בכל פעם שאנחנו רואים את סרטוני הטנדרים והקורבנות. כל זה הביא את כולנו כחברה באותה שבת בבוקר התנגשות חזיתית במאה קמ"ש וכולנו מתרסקים. יש מי שמתרסקים ולא חוו את מה שחוות תושבי הדרום באותה שבת, יש שמתרסקים בלי שחוו את מה שחוו החיילים במוצבים בעוטף, אבל כולם חווים טראומה מאוד רצינית, ואנחנו שבצד המטפל צריכים לשים את עצמנו בצד ולהבין שתפקידנו הוא להתרומם, לנשום עמוק ולצאת לדרך כשברור שבדרך יש לא מעט גופות ואדמה חרוכה. אתה במוכנות מלאה להקריב כי זה צו השעה וזה תפקידך כאזרח. בימים כתיקונם אני נותן את עצמי במסדרונות בתי החולים, כאן זה קורה בכל מקום".

העבודה מול נפגעי טראומת המתקפה והטבח שונה מזו שבבתי החולים במספר לא מבוטל של פרמטרים. "זה שונה מהעבודה בבית חולים כי כשעובדים עם ילד חולה סרטן לא רואים את המחלה, אלא את התסמינים. לא רואים את המפלצת שלקחה לי לא מעט ילדים לאורך עשרים השנים. כאן רואים את הסרטן בעיניים דרך הסרטים והרשתות. רואים את המחלה והיא סופנית. זו אימה אישית ולאומית והכול מתערב. כשפוגשים אבא עם ילדה בגיל של הבת שלי ואני שומע את האימה שהוא עבר בממ"ד ואתה רואה את הבת שלו בלובי עם מתנדבות שעושות איתה יצירה והפעלות, אתה רואה את הבת שלך. אתה נושם ואומר איזה נס היה לי שאני לא שם וזה לא קרה אצלי. לא מפסיקים לעשות את ההשוואות האלה".

את העבודה מול חיילים הוא רואה כגולת הכותרת של התגייסותו למשימה הנדרשת כל כך בימים אלה. "אני פועל כרגע בתחום שנקרא ליצנות משקמת, תחום שפיתחתי אותו עם הפסיכולוג הקליני יורם בן יהודה שאיבד את בנו איתמר בשבעה באוקטובר כלוחם גולני שנפל במוצב פגה. יורם הוא גם סא"ל במיל' ומפקד היחידה שמקבלת את כל החיילים מאז השבעה באוקטובר", מספר בראשי.

"ב-2016 התחלנו לפתח תחום של ליצנות משקמת מול אוכלוסיית הלומי קרב פעולות איבה ושכול. כבן של נכה צה"ל היה לי חשוב לגעת בפצע הבלתי נראה שיש במדינת ישראל, שזה הפוסט טראומה, השכול והלם הקרב. הרגשתי שזה הזמן שלי להתקרב לקהילות האלה במסגרת הליצנות המשקמת. עבדנו שנים, פגשתי לוחמים מצוק איתן ולבנון השנייה. יורם היה משגר אותי לסדנאות ומפגשים. כל המסע הזה של 7-8 שנים היה של שנינו לבד בשדה הפוסט טראומה ואת אף אחד זה לא עניין. ביקשנו משאבים ואמרו שמטפלים בזה, אבל לא ויתרתי. עשיתי את זה בהתנדבות כצו הנעשה ונשמע, קודם נעשה ואחר כך נראה מי שומע. לימים יורם בנה לי תקן ביחידה שלו, וכשהגיעה המלחמה הסתמסנו והבנתי שהוא בטרגדיה שלו עם בנו איתמר. חיכיתי בסבלנות, ניחמתי בשבעה והבנתי שכשהוא מסיים את שבעת ימי האבל אתייצב ביחידה יחד עם ג'ונם. היה חשוב לי שתהיה לצידי אישה, כי זו ממלחמה ראשונה שבה כמות החיילות ותומכות הלחימה היא היסטרית. משווים את המלחמה למלחמת יום כיפור, אבל במלחמת יום כיפור לא היו כל כך הרבה חיילות מול סיטואציות נוראיות".

עוד מציין בראשי את חשיבות התבגרותו של הליצן הרפואי עצמו, על מנת שלא להישאר ליצן ילדותי מול קהל שהולך ומתבגר וחש מנותק מהליצן וממה שהוא יכול ומבקש להעביר ולתת. משום כך דמות הליצן שלו פארודית המשלבת מדי צה"ל, דרגות רמטכ"ל וליצן.

הפרוטוקול הראשוני של עבודתו הוא הפרוטוקול השיקומי שבו "אנחנו מייצרים מפגשים עם החיילים. למפגשים האלה אנחנו קוראים 'אף פוגש אחד', אלו שיחות עומק עם חיילים על הכול, על החיים, השבעה באוקטובר, על האימה והסיוט, על החברים שנפלו וקידוש זכרם. בשיחות הללו מגיעים לעומקים בלתי צפויים, ובראשי מלקט לפנקס שלו לא מעט משפטים שנאמרים על ידי החיילים ומותירים בו רושם בעל משמעות רבה לרבים.

"במפגשים האישיים לומדים עליהם הכול, מה שגורם לך לתת להם מטלות וזה הפרוטוקול הנוסף שאנחנו קוראים לו 'שתיים שלוש פנק'. אנחנו נותנים להם משימות, תפתיע את האח הצעיר שלך ותספר אחר כך איך עשית זאת, בימי חמישי אני אומר להם בואו לאימא עם זר פרחים, חלה, עוגה או כל דבר שמחזק משפחתיות, בית, נתינה והערכה. חייבים להפעיל אותם כל הזמן ולהביא אותם למחוזות שבהם הם מחזירים אהבה למי שאוהב אותם. אומרים להם להפתיע אחרים והתגובה של המופתע היא זו שמרגשת אותם. הם חוזרים ומספרים על הסיטואציה וזה מחזיר אותם לאותה נקודת התרגשות, ולשם אתה רוצה שם יהיו, כי הם בסיוטים, בחוסר התיאבון, בכעסים ובאשמה וזה התפקיד שלנו יחד עם הקב"נים ואנשי המקצוע המילואימניקים הנפלאים".

"פוגשים את טובי בניה של הארץ שנתנו את כל מה שהיה להם ברגעים הכי קשים שידענו כעם. כשפוגשים אותם ומבינים כמה זה נס גלוי שהם פה ואתה מחויב להחזיר אותם ליעילות ולרצון להמשיך לחיות ולייצר חיים. עושים את זה באמצעות הרבה דברים, גם באמצעות ליצנים", הוא אומר וממספר גם על הפגישות הרחבות יותר לקבוצות, "שעה ורבע שבה אנחנו כליצנים אנחנו עושים סדנא של חיזוק משאבים של הומור, שמחת חיים, חדווה, פתיחות, עמידה מול קהל, עיסוק במבוכות, זיכרונות ילדות, סממנים חיוביים שהם לוקחים איתם אחר כך וזה מחזק אותם במסע הלא קל שלפניהם. אנחנו רואים כאלה שיצאו מהיחידה וחשוב להם לבוא ולומר שהם זוכרים אותנו לטובה וכמה טוב שנפגשנו. אלו פידבקים של וו'או".