כשהייתי בבית ספר, הייתה לנו בכיתה שלישיית חברות טובות שהעריצה את גלי וגלית. הוא היה ילד, היא בחורה, ושניהם יחד נשלחו לייצג את ישראל באירוויזיון עם השיר 'דרך המלך'. שלישיית הבנות מהכיתה המציאה ריקוד יצירתי שכלל סיבובים, דילוגים, החלפת מקומות וחלוקה לקולות א' וב'.

היא ביצעה אותו בכל הפסקה, בכל תחילת שיעור ולפעמים גם באמצע. ההופעה של גלי וגלית אומנם התרסקה ברגע האמת על במת לוזאן שבשוויץ, אבל לשלישיית הבנות שלנו זה לא הפריע. הן המשיכו לשיר אותו בהתמדה גם אחר כך, ואני לא יכולתי שלא לתהות למה בעצם לא שלחו אותן אל התחרות הבין־לאומית. אם הן היו שם, היינו מקבלים מכולם דוז פואה.

מדינת ישראל התגלגלה לתחרות האירוויזיון לגמרי במקרה. הפסטיבל השנתי הבין־לאומי מתקיים הרי בין מדינות באירופה, וישראל שוכנת ביבשת אחרת. אבל כשנציגים מגרמניה פנו לזמרת אילנית בשנת 1972 והציעו לה לייצג את המדינה שלהם בתחרות, היא והאמרגן שלה החליטו לקרוא את החוברת עם האותיות הקטנות. להפתעתם גילו השניים שהתקנון של האירוויזיון מאפשר גם לישראל להשתתף בתחרות. למה? כי רשות השידור דאז, ותאגיד השידור של היום, חברים באיגוד השידור האירופי. אילנית חשבה שאם כבר הציעו לה לייצג מדינה בתחרות החשובה, כדאי שזו תהיה ישראל. אבל בנקודת הזמן ההיא זה כבר היה מאוחר מדי, ההרשמה נסגרה. שנה לאחר מכן, ב־1973, מדינת ישראל נרשמה בזמן ואילנית עלתה על הבמה בלוקסמבורג כנציגת ארץ הקודש, עם השיר האלמותי 'אי שם'.

בשנים הראשונות שבהן השתתפה ישראל בתחרות האירופית השירים שהיא שיגרה לשם הפכו להיות חלק מפס הקול שלנו. 'הללויה' של חלב ודבש, 'נתתי לה חיי' של כוורת, 'הורה' של טולדנו, 'את ואני' של ארצי, וכמובן 'חי' של חזה ו'אבניבי' של כהן ועוד.

אלה היו ימים של מדורת השבט שקראו לה הערוץ הראשון. יכולת לשבת מול המסך ולזרוק עליו נעליים מרוב כעס, אבל לא הייתה שום אפשרות להעביר לערוץ אחר, כי לא היה כזה. לוח המשדרים שלט בנושאי השיחה שיהיו מחר בבית הספר ובמקומות העבודה. וכך השיר שנבחר לאירוויזיון הפך גם הוא מדי שנה ללהיט והושמע בכל תחנת רדיו, הופעה מאולתרת או מקלחת.

מאז ועד היום זרמו קצת מים בירקון. בישראל יש יותר מערוץ אחד, ברית המועצות התפוצצה להרבה מדינות והפכה את האירוויזיון לתחרות רבת משתתפים שקשה לעקוב אחריה. הסגנון נהיה, אפעס, פחות מהוגן, ויש שנים ששומר נפשו ירחק. וחוץ מזה, בשם הבין־לאומיות, השירים הישראליים נכתבים באנגלית.

כבוד הנשיא, הפעם טעית

אז האירוויזיון הוא כבר לא כזה ביג דיל כמו פעם. הוא עדיין נחשב לתחרות בין־לאומית רבת צופים, אבל פה בישראל נדרש עניין מיוחד כדי שהישראלים יצאו בשבילו מגדרם. זה קרה בשנים של השירים Toy ויוניקורן שעוררו בעקבותיהם שיח, וזה קורה גם השנה, כשאנחנו נראים יותר כמו תלמיד נזוף שנאלץ לתקן את העבודה שלו שוב ושוב, עד שהמרצה קר הלב יהיה מרוצה, במקום להיראות כמו מדינה ריבונית.

למי שלא עקב, ישראל הגישה לתחרות את השיר 'הגשם של אוקטובר' והוא נפסל משום שהוא פוליטי. זה הגיוני. מדובר בתחרות נוטפת פוליטיקה שיש בה חרמות הדדיים בין מדינות והצבעות מוטות. אבל איגוד השידור האירופי משתדל שהתחרות לא תזלוג לשם, ולכן בשם הניטרליות הוא היה חייב לפעול. לפעול ולפסול. ובכן, הלכתי לחפש את השיר הפטריוטי המדובר. קיוויתי שיש כאן המנון חדש למלחמה ולתקומה, משהו שיכול להחליף את 'חרבו דרבו' הנהדר אך הלוקה בענייני סגנון קלים. ובכן 'הגשם של אוקטובר' כל כך חלבי, שגם זכוכית מגדלת לא העלתה ממנו ממצאים פוליטיים.

טוב, אף אחד לא ציפה שהשיר ייכתב סטייל 'זוכרני נא'. בכל זאת, עולם התרבות הישראלי והתאגיד. אבל גם עיון מדוקדק לא מעלה אזכור מפורש של מה שקרה כאן ב־7 בחודש העשירי למניינם. לא חטיפות ולא רצח, לא פריצה ולא ביזה ובוודאי לא מי עשה את כל אלה. כלום. כל כך עדין, שאם לא הייתם ישראלים יכולתם לפספס את ההקשר.

הבית הכי בוטה, זה שכנראה שבר את חברי איגוד השידור האירופי, כולל ביטויים כמו "רוקדת בסערה", "אין לנו מה להסתיר", "לעולם לא עוד" ו"גשם של אוקטובר". מתברר שלהזכיר ריקודים זה פוליטי, לא להסתיר את מה שקרה (בלי להסביר מה קרה) זה ממש אסור, וגשמי אוקטובר הם חילול הקודש. ואולי בכלל מה שמפריע לאוזניהם הענוגות של אנשי איגוד השידור האירופי הוא השורה "לעולם לא עוד"?

לזכות תאגיד השידור הציבורי הישראלי ייאמר שהוא עמד על הרגליים האחוריות והודיע כי למרות הפסילה הוא לא יחליף את השיר. אבל הנשיא הרצוג חשב אחרת. הרצוג אמר בכנס ירושלים של העיתון 'בשבע': "חשוב שישראל תופיע באירוויזיון. יש שונאים שמנסים לגרש אותנו מכל במה", וגם "צריך להיות חכם, לא רק להיות צודק". הנשיא לחץ, והתאגיד ניאות להחליף את השיר ל'הוריקן', שיר שלפי 'ישראל היום' עוסק באישה שיוצאת ממשבר אישי.

אז תראו, באירופים אני לא תולה הרבה תקוות, אבל נשיאנו היקר, מחילה. זו לא חוכמה גדולה לשנות שיר שמזכיר ברמז את מה שמעסיק את כולנו כבר חמישה חודשים. נדמה לי שחכם יותר להתעקש עליו אחרי שהעולם הפנה לנו כתף קרה מיד אחרי הטבח. זה לא מאוד נבון לרקוד לפי החליל של אירופה ולהתעלם ממה שהיה. הרי זו הדרך של העולם לדרוש מאיתנו הפסקת אש. נדמה שזה בדיוק הרגע לבחור באופציה הפטריוטית ולומר: עד כאן. לא נורא אם לא נהיה בתחרות, לא תשתיקו אותנו. לא שכחנו איך ארגוני הנשים התכחשו להתעללויות בנשים, איך הצלב האדום בגד בתפקידו ואיך שליחת האו"ם הסבירה שהטבח קרה בגלל הדיכוי.

עולם התרבות הוא זה שקובע את הנרטיב של מה שקורה פה במזרח התיכון. דווקא בשדה הזה אסור לכופף את הראש, אסור להיכנע ולמחוק את האמת. אם הזמרת עדן גולן תעמוד על במת האירוויזיון כנציגת ישראל, אבל השיר שלה יהיה היפה ביותר אך הסתמי ביותר, זה לא להיות חכם. זה להיות פראייר במקרה הטוב ולשתף פעולה עם אנטישמיות במקרה הרע.

מאז שישראל התחילה להשתתף באירוויזיון ועד היום היא נעדרה מהתחרות חמש פעמים. שלוש מתוכן בגלל שהתחרות התקיימה ביום הזיכרון לחללי צה"ל או ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. מזל שאז אף אחד לא המליץ להיות חכמים ולא צודקים, לדפדף את העצב רק הפעם, כי יותר חשוב להיות על הבמה העולמית ולשיר. מזל שידעו אז שלכבד את הרגשות של העם היהודי חשוב עשרת מונים מכל תחרות זמר, חשובה ככל שתהיה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***