השבוע שוב נשמעה אזעקה בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי. לכאורה לא מפתיע, כי חניתה שבעוד 4 שנים ימלאו לה 90 שנים, ושנוסדה בימי "חומה ומגדל", יושבת על גדר גבול לבנון ולאורך כל שנותיה נמצאת בקו האש.
כך נוסדה חניתה: הימים ימי המרד הערבי, וממשלת המנדט אסרה למכור קרקעות ליהודים בגליל. אולם כמו שכתב חיים חפר "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". אנשי הקק"ל אליעזר וינשל וחברו יוסף סיניגליה (שהיה נשיא הוועד המרכזי של הקק"ל באיטליה) בעל החזות האיטלקית, התחזו לזרים ורכשו מסרסור קרקעות, עו"ד ערבי חיפני, 5000 דונם של אדמת טרשים הררית, כביכול לשם בניית מנזר....
וכך, השבוע לפני 86 שנים, בבוקר י"ח באדר ב' תרצ"ח, ה-21.3.1948, הגיעו כ-400 איש ב-50 משאיות נושאות ציוד, לכביש הקרוב. משם עלו לנקודת ההתיישבות ועמם חמורים וגמלים הנושאים ציוד רב, והתיישבו לראשונה בגליל המערבי. 100 איש בלבד נשארו בלילה.
כבר בלילה הראשון התנפלו פורעים ערביים על המתיישבים ונפל הקורבן הראשון של חניתה: הנוטר יהודה ברנר. לאחר 5 ימים מת מפצעיו גם יעקב ברגר. עוד 8 מתיישבים נהרגו בימים הבאים. המבצע עורר התרגשות גדולה ביישוב.
בעיתון "דבר" שיצא בכ"ב באדר תרצ"ח (25.3.38), כלומר כעבור 4 ימים , מתפרסמת הכתבה "עם העולים לגבול הצפון" ובה מתוארת בפרוטרוט העליה לקרקע של היישוב החדש, עם התיאור המפתיע הבא:"הפתיעה והסבה את תשומת לב הכל אותה מכונית קטנה בה ישבו יהודים בעלי זקן והדרת פנים ואחד מהם מחזיק בחיבה ורחמים גדולים, כאם החובקת את תינוקה, בספר התורה החלוץ – מתנת יסוד המעלה" המאמר ממשיך ומספר על מקורו של ספר התורה, אבל בעיני זה תיעוד מעניין על שותפותם של הרבנים במבצע "חומה ומגדל".
בשולי הכתבה מתפרסם גם שיר קינה שכתב המשורר והמתרגם משה בסוק (מאשדות יעקב) לחברו יהודה ברנר, הקורבן הראשון של חניתה.
הוּא זָקַף אֶת רֹאשׁוֹ:
הֲקוֹרֵא לוֹ חָבֵר?
הוּא צוֹעֵד אֶל הַקּוֹל
(הָאוֹיֵב מִסְתָּעֵר – –)
הוּא שָׁמַע אֶל הַקּוֹל –
אַךְ קוֹלוֹ לֹא נִשְּׁמַע.
מַה בְּפִיךָ, אֱמֹר!
(עוֹלָה נְשָׁמָה – –)
אֵשׁ עוֹמֶדֶת מוּל אֵשׁ – –
לַמַּחֲנֶה אַל תַּגִּיד,
לַמַּחֲנֶה הַנִּלְחָם,
כִּי נָפַל פֹּה עָמִית.
אַךְ הַבֹּקֶר הִגִּיד,
אַךְ הַבֹּקֶר סִפֵּר – –
מָה בְּפִיךָ מַחֲנֶה? –
שְׁתִיקָה – כַּבְּאֵר – –
אֶל הַבְּאֵר עִם דְּבָרוֹ
הַבֹּקֶר צָלָל.
אִישׁ הַוֹרִיד לְלִבּו
זֶה הַבֹּקֶר – חָלָל – –
נִפְתַּח לֵב כְּמוֹ קֶבֶר
וּכְמוֹ קֶבֶר נִסְתַּם.
חוֹצְבִים קֶבֶר בָּעֵמֶק –
אַךְ הוּא פֹּה וְגַם שָׁם – –
אָז יֵרְדוּ לַנָּתִיב
לְעַזֵּק וְלִסְלֹל – –
מָה בְּפִיךָ, מַחֲנֶה? –
מְתַח כְּבִישׁ מוּל הַשְּׁכוֹל,
מְתַח כְּבִישׁ – וְאַל קוֹל!
תרצ"ח
השיר של משה בסוק לא הולחן מעולם, אך לדעתי חניתה מוזכרת בזמר העברי יותר מכל קיבוץ אחר בגליל. למשל בשיר "הטנדר נוסע" שכתבו יעקב אורלנד והלחין משה וילנסקי בשנת 1939 ושרה אסתר גמליאלית:
"אֶחָד שְׁחַרְחַר אָמַר: אָמְנָם לִי יֵשׁ רַק פִּתָּה
אֲבָל אֹהַב אוֹתָךְ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא ..."
וגם בשיר "זמר הפלוגות" שכתב נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי בשנת 1938:
כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ"
לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!
גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה..."
שנים רבות אחר כך, בשנת 1964 כתב יעקב שרת והלחין רפי בן משה את "טיול בגליל" ללהקת פיקוד הצפון (התכנית: "כל הכבוד"):
בין חניתה ועין-גב ובין מטולה ונצרת"
את ליבי הקפיץ גליל במעלה ובמורד..."
וכמו שכבר סיפרתי, העליה לחניתה עוררה התרגשות בישוב ושני שירים נכתבו ממש בזמן העליה לקרקע, שני שירים המוכרים רק למיטיבי לכת בזמר העברי.
את השיר הראשון "חניתה" (או בשמו השני "לילה משתרע" כתב המשורר יעקב אורלנד למחרת העלייה לקרקע של חניתה. זמן קצר מאוד לאחר מכן הלחין את השיר מרדכי זעירא. חידה היא בעיני מדוע ההורה היפה הזאת (שאני מזהה בה כמה שורות המזכירות שירים אחרים מאותה תקופה...) שהוקלטה ע"י הזמרת טובה פירון לא הפכה לריקוד עם ידוע ולכן לא שרדה את שירי הזמן.
לַיְלָה מִשְׂתָּרֵעַ,
אֵשׁ מִן הֶהָרִים,
אֵי מִשָּׁם בּוֹקֵעַ
זֶמֶר גִּבּוֹרִים.
אֵשׁ לִבִּי הִלְהִיטָה,
אֵשׁ לִבִּי תַּלְהִיב,
לָךְ אֲנִי, חֲנִיתָא,
לָךְ סָבִיב סָבִיב.
הוֹרָתֵנוּ,
עֶרֶשׂ גְּבוּרָתֵנוּ,
גּוֹנְנִי עָלֵינוּ!
כִּי נִפֹּלָה אֶלֶף
אֶלֶף נַעְפִּיל,
עַד יָאִיר יוֹם-פֶּלֶא
עַל הָרֵי גָּלִיל.
אִם הָיְתָה, הִשְׁחִיתָה
יַד אוֹיְבַיִךְ בָּךְ -
עוֹד נָקִים, חֲנִיתָא,
חוֹמוֹתַיִךְ לָךְ.
הוֹרָתֵנוּ,
עֶרֶשׂ גְּבוּרָתֵנוּ,
גּוֹנְנִי עָלֵינוּ!
גְּבוּל אַתְּ שֶׁנַּרְחִיבָה,
גְּבוּל אַתְּ שֶׁנִּבְקַע,
לָנוּ הֶאֱבִיבָה
שֶׁמֶשׁ עַתִּיקָה.
אַתְּ חוֹמַת-הַפֶּלֶד
בְּלֵילֵי מָצוֹר
וַחֲלוֹם-תּוֹחֶלֶת
בָּךְ לְדוֹר וָדוֹר!
הוֹרָתֵנוּ,
עֶרֶשׂ גְּבוּרָתֵנוּ,
גּוֹנְנִי עָלֵינוּ!
שיר נוסף הוא "מה מלילה בחניתה" שכתב המשורר ש. שלום (שלום שפירא) והלחין מרק לברי בשנת 1938 וכעבור 7 שנים, בשנת 1945 שולב באופרה הציונית "דן השומר" המספרת את סיפורם של החלוצים בישראל. הליברית מבוססת על המחזה "יריות על הקיבוץ", שכתב ש. שלום בשנת 1942. העלילה המתרחשת בקיבוץ ששמו אינו נזכר, לפני קום המדינה, והיא סובבת סביב 3 צירים: משולש רומנטי של שני בחורים ובחורה אחת: דן, אפרת ונחמן, פער הדורות בין הוותיקים לצעירים וכמובן האוייב מסביב - שודדים המבקשים להתנכל לחברי הקיבוץ (וערבי טוב שמזהיר את חברי הקיבוץ מפניהם...). בסוף הטוב מתפייסים דן ונחמן. והנה השיר:
מַה מִּלַּיְלָה בַּחֲנִיתָה?
בַּחֲנִיתָה מַה מִּלֵּיל
חֹשֶׁךְ בַּאֲשֶׁר אַבִּיטָה,
הֶרֶג רַב בְּיִשְׂרָאֵל
הֵן אָבַד הַכֹּל, וְעַתָּה
הֲגַם פֹּה לֹא נִגָּאֵל?
אֲדֹנָי, אַתָּה יָדַעְתָּ,
אֱלֹהִים, אַתָּה עֲנֵה
וְאַף אוֹת קַל לֹא רָאִיתָ?
וְאַף רֶמֶז לַגּוֹאֵל?
יֵשׁ מִשְׁמֶרֶת בַּחֲנִיתָה
כָּל הַלַּיְלָה, כָּל הַלֵּיל ...
עד כאן סקירה קטנה על חניתה בזמר העברי. הלוואי ובימינו יזכו תושבי חניתה האמיצים לשוב לחיי שקט ושלווה.