באוגוסט האחרון חזרתי מפולין אחרי שבוע של מסע מטלטל, מרגש ומיוחד עם משלחת של חבר'ה צעירים בוגרים בני 22-40. בתיכון לא נסעתי בדעה שלא לפרנס אותם, אבל כיום כעובדת סוציאלית בתחום – הרגשתי שזה הזמן המדויק להתחבר למטופלים שלי מזווית אחרת, כמעין הכשרה. לא כל כך הצלחתי לתאר את מה שהיה שם, ניסיתי להראות תמונות, אבל הכל היה נראה ירוק, פורח וחי... איך אפשר לתאר את השקט המצמרר והקור המקפיא שהיה שם באמצע אוגוסט? כל ההכנות הנפשיות והפיזיות שעשיתי לפני המסע- סמינרי הכנה, צפייה במשקפי VR , סיור ביד ושם ושמיעת עדויות מהמטופלים שלי – לא מכין אותך מספיק לרגע הזה. נחתנו בוורשה, סיירנו בין שרידי חומות הגטו וצעדנו במסלול הגבורה של כיכר השילוחים- המתקיימים בדיסוננס לצד בנייה חדשה ומתקדמת. במחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ-בירקנאו- הזדעזעתי מהמחשבה- איך אדם עם שם, תואר, רכוש ומשפחה- הופך בן רגע לכלום, למספר – ובסוף המר – לאפר ולאבק רק בשל היותו יהודי. את המסע חתמנו בקרקוב היפה והמתפתחת, בה ניתן היה לראות את הכתובות על הקיר "ויי זיינען די יידן" (איפה היהודים?). תוצאות המסע היו עוצמתיות משחשבתי- המסע היה משמעותי ופגש אותי לא רק בתחום העבודה שלי, אלא מול שאלות קיומיות על מהי מנהיגות, מהי גבורה, מהו אומץ, מהם ערכים, ועל משולש הקורבן-תוקפן-והמושיע. חזרתי לארצי מלאה בהתרגשות ומחויבת לסיסמאות השואה "לעולם לא עוד" ו"יהי גורלנו אזהרה לכם". הקשר ביני לבין השורדים שאני מלווה – העמיק והתחזק, ויצרתי מעגלי שיח של צעירים בנושאים קיומיים על החיים על שאלות הנוגעות לחיי היום יום כי "עוד לא אבדה תקוותנו". ואז הגיע השביעי לאוקטובר... אשקלון העיר שלי הייתה העיר הכי מטווחת בירי הרקטות ובמקביל היה התראות על חדירת מחבלים. בתוך כל החרדות, האימה וחוסר האונים מול החדשות המתעדכנות, התמודדתי עם אי ודאות לגבי חברי ילדות שלי שנעדרו במסיבה ובמקביל ניסיתי להתקשר לכל המטופלים שלי ובפרט לאלו שאין להם ממ"ד ומעלית בבניין, והם סיעודיים.. ולוודא שהם עושים ככל שביכולתם כדי לשמור על עצמם פיזית ונפשית. ביום השלישי של המלחמה בישרו לנו שהחבר שלי נרצח. הרגשתי שהאמון שלי נשבר, התמימות שלי התנפצה, ערכים ואידיאולוגיות השתנו בהרף עין. אני בדרך כלל אדם שדן לכף זכות ומוצא את הטוב בכל דבר, אבל כשזה פגש אותי אישית זה היה שונה. ההשוואה לשואה לא איחרה להגיע.. "עברנו שואה שנייה", וגם המושגים של "שורדים", "פינויים מבתים" ו"מעגל שני לטרור". בתוך הכאוס והאבל האישי לקחתי את הזמן להתרפא, להתחזק. הרגשתי שאני חייבת להתחזק כי המטופלים שלי מחכים לי, פניות חדשות הגיעו, צרכים מאתגרים וחדשים הופיעו, ואני חייבת לחזור אליהם טובה יותר ולתת להם ביטחון. כך למשל מצאתי את עצמי בתקופה זו מבקרת ניצולים שנפגע להם הבית והרכוש, שנפגעו פיזית ונפשית (נפצעו מרסיסים, נפלו בדרך למרחב מוגן, שמתמודדים עם חרדות ודיכאון- הזיכרונות מהשואה, לא שומעים את האזעקות ולא מספיקים להגיע בזמן לממ"ד, הבדידות, החשיפה לתקשורת, החטופים, הילדים והנכדים שבצבא וכדומה), מבקרת מפונים שנאלצו להתמודד גם עם הוצאות כלכליות חריגות של רכישת ציוד מחדש, מגישה בקשות למענקי חירום, סלי מזון ומתנדבים, וסייעתי בתיווך לגורמים בקהילה שהיו סגורים או הפכו למתכונת חירום בלבד כחזית ראשונה לעורף (כמו למשל ברזילי), זה הצריך ממני להיות יצירתית יותר ולתמרן, את החיזוקים קיבלתי מהעובדות הסוציאליות שעובדות איתי, וזה גם ההזדמנות לומר להן תודה על התמיכה, ההכלה והסיוע המשלים, וגם קיבלתי מהניצולים שלי, שאמנם אני באתי לחזק אותם אבל יצאתי מחוזקת בעצמי, כי לעשות עבור מישהו אחר נותן לך בחזרה וממלא אותך, ועל זה אני מודה.
