גדלתי בתנועת הנוער השומר הצעיר ויצאתי דרכה לשנת שירות. פגשתי תנועה ותיקה המוגדרת 'ציונית', אולם בינה ובין ציונות לא מצאתי דבר. ולא שהייתי מבין גדול בציונות, אבל לא הצלחתי לקבל תשובה מהמדריכים ומחבריי באיזה ערך ציוני הם מאמינים. עסקנו ב'שיוויון', ב'דיכוי המוחלשים', ב'ניכור', ב'מלחמת מעמדות', ב'מהפכה ומרד'... אבל מה אנחנו עושים פה? מהי ציונות? כבר לא ידעתי להשיב לעצמי. באותם ימי תהיות, רגע לפני גיוס שאני בכלל מסופק אם אני מאמין בו, להיות חלק ממרחץ הדמים המעגלי של ההיסטוריה של המלחמות, נפל לידי ספר ששינה את חיי. "מכתבי יוני" הינו אסופת מכתבים אמיתית של נער הגדל להיות לוחם וגיבור ישראל. מעודי לא נכנסתי לנבכי נפשו של אדם היודע מה הוא רוצה מעצמו בכזאת בהירות, המסור כולו בעבותות אהבה לעם המיוחד שלנו. לראשונה חשתי וודאות בחיי. רציתי להיות יוני. מאיפה מתחילים? ים-אל-ים. לקחתי תרמיל לחוף. 'בן, יממה ואתה בכנרת'. היה לילה גשום וכסוף במיוחד. נחל אכזיב-הר מירון-נחל עמוד, וכחלוף פחות מיממה רחצתי בגאווה במימי גינוסר. הרגשתי שמעכשיו אוכל לכל אתגר. מה הלאה? פתאום חשבתי על המכתב האחרון של יוני שבאופן מדהים היה שונה מכל השאר. "אני עומד עכשיו בשלב קריטי בפרשת חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי...עייף..משועבד..אבוד..יגע..כדור מטורף מושך בחוקי הכובד". משהו תוהה ביוני. הבנתי את 'צוואתו' אליי. אני לא צריך להיות חיקוי, אלא דווקא לענות על קושיות מכתבו האחרון, ומשם להמשיך. לבנות, בזכות יוני, הקומה הבאה. אבל איך? איפה חיה רוחו? התשובה הייתה ברורה. כל חילוני כמוני יודע אותה. חלקנו מכחישים ונאבקים, וחלקנו מודים ומזדהים. הלכתי ללמוד יהדות ותורה. הגעתי ארוך שיער שרוף מהשמש, חולצה קרועה, יחף, ונכנסתי בשערי המקום ששינה את חיי. התחברתי לסיפור האמיתי שלנו. הסיפור אותו חיפש יוני. הסיפור שרק בנוכחותו לציונות ולקיומנו יש משמעות. השבוע התפרסמו דבריו של עמי איילון, אלוף-שייט-ראש שב''כ-מעוטר הגבורה, שמתראיין לרשת אויב, מכשיר מעודד ומדרבן רצח ואונס של חמאס, ולעומת זאת, מבחינתו נציגי הציבור של מאות אלפי הלוחמים והמסתכנים ברגעים אלו בעזה הם 'טרוריסטים משיחיים'. זאת היא תמצית שירת ברבור קצפת הדובדבן של הציונות המנותקת ממורשתה, מזהותה, מיהדותה. כנגד הייאוש האוחז בנו לשמע דברי בלע כאלו, קמים ארגונים כגון 'חותם', המבינים שהקיום היחיד שלנו הוא בהעלאתה של ירושלים על ראש שמחתנו, ובהעמדתה של היהדות על סדר היום הציבורי. בני אדם יכולים להתאחד אך ורק סביב סיפור. כמו שאיש ואישה מתאחדים סביב סיפור נישואיהם, כך עם מתאחד סביב סיפור שורשיו וזהותו. אי אפשר לשלוף סיפור מומצא מהשרוול, כי כשלא מאמינים בו מיליארדי בני אדם, וכשאין לו אחיזה היסטורית-מסורתית אמיתית, הוא סתם אופנה חולפת שתתנפץ. 'מזרח תיכון חדש ליברלי' זה סיפור יפה, גם 'הארי פוטר', אבל שניהם יישארו בספרים. המזה"ת והעולם כולו, הם זירה של תרבויות וזהויות. אפילו בסיפור המוסלמי יש מקום של כבוד בארץ ישראל ל'בני ישראל'. ליהודונים הליברלים כאיילון הם רוחשים אך בוז, ובינתיים מצפים כמו שמופיע בסורות הקוראן ובחדית', לשובם של בני ישראל התנ"כיים מקוריים, נושאי דבר ד'. מנהיגי מעצמות המערב מתרגשים ובוכים בכותל, ולא במפעל אלביט. הסיפור של המדינה, הביטחון, הציונות, ואף העולם הנוצרי-מוסלמי, כולם מתחילים בשורשים שלנו. אתה לא יכול לנתק סיפור מההתחלה שלו, ולצפות שלסיפור יהיה עדיין משמעות. כשנלחמים למען ישראל מרגישים זאת. מתחברים לקב"ה, ולכן הניצחון מחייב רוח יהודית, ובכוחות משותפים, ובהתעוררות פנימית המונית, עם ישראל בע"ה ינצח. הכותב שירת כמ"פ במילואים במלחמה וחבר 'פורום קפה שפירא'.
