א. פתיחה
בכל ליל הסדר אנו חוזרים ומספרים ביציאת מצרים. כך נצטוונו 'והגדך לבנך' (שמות יג, ח) ומבואר במכילתא דרשב"י (יג, ג) שגם אם הבן אינו שואל שומה עלינו לספר לו את הסיפור המלא של עם ישראל משחר יצירתו באבותינו הקדושים דרך ירידתם למצרים וכל הצרות והיסורין שסבלו ועד גאולתם בעת יציאתם ממצרים. כך אנו מקיימים את הציווי לפתוח בגנות ולסיים בשבח הן לשיטת רב והן לשיטת שמואל כפי הנאמר בפסחים קטז ע"א.
ב. לשם מה לספר ביציאת מצרים?
עצם העיסוק הרב בכל מה שעברנו ביציאת מצרים אומר דרשני. מצד אחד, אמנם מדובר באירוע מכונן בעם ישראל עד כדי כך שהכוזרי (מאמר א אות כה) מסביר שיסוד האמונה תלוי דווקא בו כיון שאותו חווינו במלוא העוצמה והוא ביטא את יסוד ההשגחה של הקב"ה ואת עצם מציאותו בעולם אף יותר מבריאת העולם. אנו מקיימים מצוות רבות זכר ליציאת מצרים ובליל הסדר אף מצווים להוסיף ולספר דרך שאלה ותשובה, סיפור חוויתי ואף להלל את ה' על כך כפי שבאר ר' חיים מבריסק בחידושיו (פסחים קטז ע"א) את יסוד ההבדל בין המצווה היומיומית להזכיר יציאת מצרים והמצווה בליל הסדר לספר ביציאת מצרים.
מצד שני, הגמרא בברכות יג ע"א על דרשת חכמים במצוות הזכרת יציאת מצרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח קובעת כי יציאת מצרים הופכת להיות טפלה לגאולה העתידית ואם כך אין מקום להזכיר אותה בצורה כל כך משמעותית:
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".
דומה שיש ליישב את היחס בין הדברים באופן שהסיפור על יציאת מצרים והעיסוק במה שחווינו ונצטווינו שם אמור להביא אותנו לשבח גדול ולהודאה מרובה כאילו אנחנו יצאנו ממצרים כפי שכתב הרמב"ם (ז, ו) שחייב כל אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים ומתוך כך להגיע לשבחו של הקב"ה. הלוא כך דרשו במשנה (י, ה) את עצם המצווה והגדת לבנך:
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה".
כך אכן מבאר הגרי"ד את עצם מצוות סיפור יציאת מצרים המביא את האדם להודאה ולשירה לקב"ה על ניסיו. לאור ניתוח זה עלינו לברר את נקודת היסוד המתבררת ביציאת מצרים שהיא מהווה את העיקר ליסוד הגאולה העתידית כדי שנוכל לקדם את גאולתנו בעומדנו עליה.
ג. תכלית יציאת מצרים
כידוע כל מטרת יציאתנו ממצרים היתה להפוך לאומה העובדת את ה' ובזה תלה הקב"ה את גאולתנו כפי שנאמר למשה במעמד הסנה (שמות פרק ג, יב): כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.
כלומר, יציאת מצרים לא נועדה להוציאנו לחופשי מיד העבדות של פרעה מלך מצרים גרידא אלא להביאנו להיות עבדי ה'. יש לשים לב כי המילה חירות וחופש כלל אינה מופיעה ביציאת מצרים אלא דווקא בפרשת משפטים בפרשיית עבד עברי. חז"ל (ירושלמי קידושין א, ב) אף ביטאו זו בהסבר רציעת האוזן של העבד העברי המעוניין להשאר עבד לאדוניו:
"שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני [שמות כ ב] לא יהיה לך א-להים אחרים על פני ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם. אוזן ששמעה לפני הר סיני [ויקרא כה נה] 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך זה וקנה אדון אחר לפיכך תבוא האוזן ותירצע".
עצם מצוות עבד עברי בעצמה מלמדת אותנו יסוד חשוב להיות רגילים להיות עבדים אבל לה' כי זה מביא חירות הנפש גדולה ביותר. הלוא כך אמרו שמי שקנה עבד לעצמו קנה אדון לעצמו. העבד בסופו של דבר נהנה מהטבות גדולות ומזכויות שנותן לו האדון ובכך דומה הדבר לעבדות ה'.
אכן, ביציאת מצרים ניתן לנו היעוד הגדול של האומה הישראלית להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש כפי שנאמר בשמות (פרק יט, ה-ו): "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". תפקידנו זה נותר מאז ועד עולם כיסוד הקיום והנצח של עם ישראל כפי שטובע הנביא ישעיהו (פרק מג, כא) את המטבע "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". עם ישראל מספרים תהלות ה' וזה כל שאיפתנו ותכליתנו במשך אלפי שנים.
עצם קיומנו בעולם תוך כדי שמירת המצוות ולימוד התורה וכינון מדינה המופיעה את הרוח הגדולה הזאת יש בכך כדי לספר בשבחיו של הקב"ה ולבטא את גדלותו בעולם כאל ששומר עלינו ונתן תורה גדולה לעולם של מוסר וטהרה שיש בכוחה לספק מזור לכלל האנושות. אם כך עולה השאלה מדוע ביצירת עם ישראל במצרים לפני למעלה משלושת אלפי שנים, נתן הקב"ה לנו שתי מצוות מהותיות שינציחו ויהוו את הסמל ליצירתנו הלוא הן: מצוות קרבן הפסח ומצוות ברית המילה (שמות פרק יב).
שתיהן מצוות עשה ולשתיהן עונש כרת ולמרבית הפלא משותף נוסף לשתיהן והוא העיסוק בדם. כפי שמתאר הנביא יחזקאל בפסוק "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו).
מדוע נבחרו שתי מצוות אלו להוות את סמל יצירת עם ישראל ובחירתו מבין העמים? מדוע לא מצוות נעימות יותר שאינן כרוכות בהוצאת דם? ובכלל מה פירוש המילים בדמייך חיי וכי שפיכת הדם מהווה חיים הלוא היא מסמלת מוות ואובדן?
עם ישראל כולו עבר השנה אירוע מעצב היסטוריה. שונאנו נשאו ראש ופגעו באחינו ובאחיותינו ללא רחם. רבים מטובי בנינו נפלו בקרבות להגנת עמנו וארצנו האהובים. דם רב נשפך דם יקר מאוד שלא יסולא בפז. אנו יודעים שגאולת ישראל וקניין ארץ ישראל אינו דבר קל ואין הדבר נקנה אלא ביסורין. הדם שנשפך אינו דם מוות ויאוש חס וחלילה אלא דם המביא חיים, דם של לידה, דם של הולדת חיים ואור לעולם. הדם הזה מקשר אותנו עמוק עמוק לאלוקינו לעמנו לארצנו וליעודנו.
דווקא העומק הזה הוא המצמיח שאיפה גדולה וציפיה לישועה. הדם הזה הוא המביא אותנו להבין את עצמנו, להבין מי אנו ומה ענייננו. להכיר ולהתוודע למקור חיינו. אל מי הנותן לנו כח לעשות חיל ומי משגיח עלינו ברחמים ומכוון את צעדינו אל הגאולה השלימה.
מאז שיצאנו ממצרים באנו לבשר לעולם כי יש טוב בעולם והוא אלוקי ורק הטוב ינצח. באנו לבשר לכל האנושות כי ניתן להתגבר על כח הרוע והשכול, המלחמה והכבוד, האבדן והשבר ולבנות חיים אלוקיים טובים ומתוקנים , מלאים במשמעות ערכית ושמחים. באנו ללמד שטוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו טעמו וראו כי טוב ה'"(תהלים לד, ט). הטוב מוכרח לנצח את הכל (אורות ישראל א, יד).
גם אז קמו עלינו עמים כדי להפריע לנו בשליחותנו. הם ניסו למנוע זאת מאיתנו ולזנב באנשינו תוך זריעת פחד ספק ויאוש אך הם לא הצליחו. הקב"ה נשבע למחות אותם מעל פני האדמה וציווה אותנו ללחום את המלחמה בכוחות הרוע הללו על מנת להציל את כלל האנושות ולעשות את העולם טוב יותר.
זה אפשרי ואנו מאמינים ובטוחים בכך! עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. קמנו ונתעודד, ביתר שאת וביתר עוז. נשיב את הרוח ונזקוף את קומתנו כימי צאתנו ממצרים כך בימים אלו יראנו ה' מנפלאותיו ונזכה לגאולה שלימה ולהשבת העבודה לבית המקדש במהרה בימינו.
--
הרב משה כהן הוא ראש הכולל בישיבת "באר התחיה", באר שבע ורב מחלקת הכשרות הר חברון.