אנחנו ברגע מכריע. שני נתיבים מולנו. נתיב אחד הוא של המשך המלחמה, עם כל הקושי שבדבר אבל נתיב שמוביל לישראל חזקה ומשגשגת. הנתיב מתחיל עם כניסה מיידית לרפיח, ניצחון מול החמאס ופירוק שאר הגדודים שלו. את החטופים, ככל שניתן, נשחרר בעיסקאות סבירות ללא שבירת קווים אדומים ובמבצעים צבאיים. הורדת האיום מדרום הארץ יאפשר התמקדות באיומים האחרים מצפון ומאיראן, שגם הם דורשים טיפול. הבעת עוצמה אדירה גם מול לחץ בינלאומי כבד תשדר עוצמה ותביא כבוד למדינה, וכך יתאפשר לנו לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב שרוצים לקדם את האיזור למקום טוב יותר. מדינת ישראל, לאחר טיפול באיומים בדרום ובתקווה גם מצפון, תהיה מדינה עם פוטנציאל אדיר לצמיחה מטורפת. דרך הסכמי שלום חדשים שייחתמו מתוך עוצמה, נהפוך ממדינת אי כלכלית, ללב העולם במסחר, בתיירות, בתחבורה ובהשקעות. זה נשמע אוטופי, אבל זה בהחלט בהשיג יד. מזרח תיכון חדש שלא מבוסס על חלומות הזויים אלא על מציאות מתהווה. לא על ויתורים אלא על עוצמה. הנתיב השני מתחיל טוב יותר, עם עסקת חטופים שמשחררת עשרות חטופים. אך העסקה בעצם מפקירה את שאר החטופים בשבי לעד. היא בפועל מסמנת הפסד במלחמה. היא מאפשרת לחמאס להיבנות מחדש. היא תביא לעוד 7.10, ועוד גרוע מזה, כי תמיד יש גרוע ממה שאנחנו יכולים לדמיין. היא תחזק את ציר הטרור בכל העולם וגם בתוך הגבולות שלנו, תעביר מסר למחבלים שאפשר לטבוח ביהודים ולשרוד את התוצאות של אותה פעולה רצחנית. היא תחליש את מדינת ישראל שתהפוך למדינה רפה שאף אחד לא רוצה בקרבתה. היא תעודד עוד ועוד חטיפות, עוד ועוד פיגועים, עוד ועוד מלחמות. עוד באותו נושא: תקרית דיפלומטית במהלך כינוס הפרלמנטרים מחאת הירושלמים מגיעה לכנסת ועדת השרים תדון בהצ"ח להחלת ריבונות לא ניתן לחוק להתמסמס בלי עוצמה כלכלית, ועם אויבים נועזים יותר בגלל חולשתנו, אנחנו נמצא את עצמנו באיום קיומי של ממש. בטווח הקצר העולם יאהב אותנו יותר כי היינו נחמדים והפסקנו את המלחמה. אבל אין מה לעשות עם האהבה הזאת כשאנחנו בכלל לא קיימים. בטווח הקצר אין אדם בישראל שלא ישמח על שחרורם של עשרות החטופים שישוחררו, אני מבינהם כמובן. הרי למרות ניסיונות לצייר את זה אחרת, ברור שכולנו רוצים אותם בבית ושהלב שלנו שבור מהרגע שבו הם נחטפו. אבל בטווח הארוך אין אדם בישראל שלא יתחרט על ההשלכות של ההחלטה כמו שמתחרטים כולנו מההשלכות של עסקת שליט. זה נשמע כמו נבואת זעם, אבל זה מה שכל מי שלומד היסטוריה עתיקה וחדשה יבין מיד. כמו שהזהרנו מההתנתקות, ועסקת שליט, שביחד עם עוד טעויות הביאו את השביעי לאוקטובר, כך חובתי להזהיר גם כאן. בנתיב האחד, אוטופיה שהופכת למציאות. בנתיב השני, סיוט שהופך למציאות. אסור, בתכלית האיסור, לוותר על הניצחון. אני רואה פרשנים בשקל שטוענים שמה שמונע את העסקה זה השותפות הקואליציוניות של הליכוד. אם הדיווחים על דרישות החמאס נכונים, אז אנחנו בתוך הליכוד עצמו לא נאפשר זאת. זה ממש לא עניין של מפלגות אחרות. אנחנו ברגע מכריע וקיומי בתולדות העם שלנו ולא נוכל לתת לזה יד. אני מאמין שגם הנהגת התנועה שלנו חושבת כך. עם ישראל דורש ניצחון. עם ישראל חייב ניצחון כדי להמשיך להתקיים.
