עלינו לערוך חשבון נפש לאומי ופרטי כאחד ולהעמיד בפנינו את השאלה הנוקבת – האם השתנה משהו מהשואה ועד עתה? האם עם ישראל השתנה במחשבותיו, בדרכיו או ברוח לפיה הוא חי והולך? | שי אלון
יום השואה תשפ"ד לא יכול ולא יהיה ככל הימים כולם. הוא לא עוד יום, אפילו לא עוד יום שואה רגיל. יום השואה השנה מחייב אותנו לחשבון נפש עמוק ונוקב.
עם ישראל איננו אותו עם אחרי האסון שפקד אותו השנה בשביעי באוקטובר. עוד אז ועד היום אנו עוברים טלטלה לאומית שלא הייתה כמותה מאז השואה ואשר על כן, חשבון הנפש הנתבע מאיתנו הוא בלתי נמנע ואף מחייב.
אם מסתכלים היסטורית לאחור ביד פשוטה וללא משוא פנים ניתן לאבחן את היהודי בגולה כאחד הנרדף ביד הגויים שסביבו, המושפל לעין כל, חסר ישע ונטול כוח וגבורה.
דברי הקללה שנכתבו באם נחטא התקיימו באופן מדויק. "ונתתי פניי בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם", נכתב במפורש. יהודי במנוסה, בפחד וחסר מעש ותעוזה. כך נראינו בשואה.
אין אחד שחושב על השואה שלא עומדת למול עיניו אותה תמונה של ילד יהודי מבוהל המרים ידיו מבעד לגדרות התיל של מחנה ההשמדה. היהודים "נכלאו" בגטאות, תחומים ומסוגרים. היום זה נראה לנו נורא, אך אז, היהודי הגלותי והמפוחד אפילו שמח בכך, בתקווה כי יעזבו אותו לנפשו ואולי כך יוכל לחיות את חייו בשקט יחסי.
אם תשאלו את אותו יהודי האם הוא מאמין כי האסון הגדול בתולדות עם היהודי לדורותיו קרב ובא, הוא יענה לכם בביטול ובבטחה מדומיינת כי אין לדבר היתכנות ואם רק נהיה נחמדים, שוחרי שלום ואחווה, עוד יאפשרו לנו לחיות גם כן בשלווה ובטח.
ואני שואל אותנו כיום: האם משהו מכך השתנה? האם למדנו דבר או שניים מאותו אסון נורא? כואב להיווכח כי אולי יצאנו מהגלות בגופנו אך לא בנפשנו, לא במחשבתנו ולא בדרך התנהלותנו.
אותה גישה ואותם טעויות מחשבתיות הובילו אותנו שוב אל האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי בארצו מאז השואה ועד ה-7 באוקטובר.
היהודי הגלותי המשיך להדהד לנו במחשבה כי כל עוד נמשיך להיות נחמדים, שוחרי שלום ואף חסרי גבורה לתעוזה למול הקמים עלינו, עוד יבואו ימים של שקט בהם יעזבו אותנו לנפשנו ונוכל לחיות את חיינו. כמו היהודי בשואה, מצאנו את עצמנו עומדים מרימים ידיים בפחד ובהשפלה למול אויב אכזר שכמותו לא
קם מאז הנאצים ועוזריהם יימח שמם וזכרם. האמנו לעצמנו כי הבעיה היא בנו, באופן התנהגותנו וגישתנו כלפי העזתים ומנהיגיהם. לא באמת הפנמנו שעצם יהדותנו היא מרכז המטרה נגדנו.
ועכשיו? האם כבר התעוררנו? נראה היא טרם התפקחנו באופן מלא ויציב. אותו יהודי הסגור בגטו בוורשה עלה ארצה וכעת סוגר עצמו בתוך גדרות וחומות בערים שלו בארצו.
אנו מגדרים את עצמנו שוב ושוב כנגד האויב, בונים חומות מסתור, סוללים כבישים עוקפים ומציבים מיגוניות צבעוניות ויפות המסתירות את האמת הנוקבת כי עדיין לא התעוררנו לזקוף קומה מלאה ולעמוד בגאון ובנחישות כנגד אויבנו.
אנחנו ממש במעלה הדרך. עם ישראל הולך ומתעורר ודורש להשיב לו את גאוותו אשר נגזלה ממנו אלפי שנים לאחור. כעת, במלחמה הזו, איננו נלחמים על גופנו בלבד.
מלחמות על הגוף ידענו לכל אורך ההיסטוריה שלנו בארצנו. כעת זו מלחמה על הרוח, על הגאון הלאומי ועל היהודי החדש שיצא מהגלות ורואה את העתיד מזהיר לפניו, מאמין בכוחו ונלחם על כבודו. המלחמה היא רק ההתחלה. גם ניצחון מוחלט הוא צעד אחד בחיי האומה הצועדת אל הגאולה המלאה.
כעת, ביום זה ממש נדרש מאיתנו לשנות גישה ולא להסתכל על ההצלה הגופנית שזכינו לה בארץ ישראל אלא לקדם יחד את ההשלמה הרוחנית הנדרשת לנו. ללא הרוח המתאימה, לא נוכל לשנות את המציאות כראוי ולחיות בבטחה אמיתית. רק בגאוותנו – חיינו.
הכותב הוא ראש המועצה המקומית בית אל