'וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה'... הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...'. על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי. [ספרא] ואומר רש"י, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על-מנת למות, שכל המוסר עצמו וסומך על הנס, אין עושים לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמם על מנת הנס.
קיום התנאי של קידוש-שם-שמים, נובע מהציווי האלוקי וכהכרת הטוב על שהוציאנו מארץ-מצרים. ומזכיר לנו האבן-עזרא במקום, שלא בכדי, פותח הדיבור הראשון של עשרת הדברים, בהזכרת יציאת-מצרים, ולא בריאת-העולם, כי הוא, כלשונו, עיקר כל המצוות.
הכרת הטוב וההודיה על יציאת-מצרים ועל כל הטוב שה' גומל עם עמו, מהווה יסוד עד שלעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים חוץ מקרבן תודה. ומכאן התמיהה הגדולה, כיצד צבור גדול וטוב נמנע מלומר פרקי הלל והודיה ביום בו הסתיים שיעבוד המלכויות וקמה מדינת-ישראל על כל הטוב שבה, ובראש ובראשונה היקף לימוד התורה ושותפות המדינה בהחזקתה. וכי התנא, עקביא בן מהללאל, באומרו 'דע מאין באת?', לא התכווין גם להתבוננות וידיעה זו, בואנו מהגלות-הדוויה לארץ-אבות. ואמנם שואל עקביא גם 'ולאן אתה הולך?', אך מדוע לא להודות על ההצלה ועל כל הטוב שזיכנו בורא-עולם בדורנו אנו?
שתי נביאות ידעו ולמדונו להודות. שתי נשים שאמרו שירות ותשבחות לקב"ה ששום גבר בעולם לא אמר כן, ומי הן? דבורה וחנה. [זהר ח"ג יט]. שתיהן ידעו להודות על הטובה.
דבורה-הנביאה עסקה בתיקון החטא של אי השלמת כיבוש הארץ. בכך היא זכתה להשלים את מפעלו של יהושע, כשהיא יזמה מלחמת-שחרור להשלמת כיבוש הארץ עד אחרון עמי-כנען. אומר הרלב"ג, כל שירתה הייתה כדי להביא את האנשים להאמין שכל הטובות באות מאיתו, ולזה שרה דבורה ונתנה תודה לשם יתברך. [שופטים ה,לא],
לעומתה, חנה הנביאה לימדה אותנו תחילה מהו כוחה של תפילה, ולא בכדי נקראת היא בהפטרת היום הראשון של ראש השנה. חנה אף הייתה הראשונה לקרוא לבורא-עולם, 'ה' צבא-ות'. אומר המדרש, ותאמר לפני ה': ריבונו-של-עולם, יש צבא למעלה ויש צבא למטה, ואיני יודעת מאיזה מהם אני באה. אם משל מעלה, לא אהיה אוכלת, לא שותה, לא מולידה ולא מתה, אלא חיה לעולם, [כאחד המלאכים], ואם מצבא של מטה אני, אהיה אוכלת ושותה ומולידה [פסיקתא-רבתי מג]. ומשנענתה ונולד בנה שמואל, לימדה היא אותנו גם את חובת ההלל וההודיה. ותתפלל חנה, אומרים חז"ל, זוהי שירת חנה, אך נקט הנביא לשון ותתפלל חנה, כי הייתה זו שירה שבסופה גם נבואה. 'וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ'.
פתחה ואמרה: 'אל הנער הזה התפללתי', למרות ששמואל הקטן היה בחיקה שנתיים-שלש בלבד, ובהן טרחה לגדלו, להניקו עד גמלה אותו, [אך עוד לפני ה'חלאקה'...] עומדת היא בהבטחתה ומוסרת אותו לעבודת ה' בבית-ה' בשילה, ופותחת בתפילת הודיה:
עָלַץ לִבִּי בַּה', ... כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אֵין-קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ; וְאֵין צוּר, כֵּאלֹקינוּ... כִּי אֵל דֵּעוֹת ה', ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת וגו'... וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.
חנה מודה אך גם מתפללת על הכלל, על גאולתן של ישראל. 'וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' - עשר קרנות הן, ובתחילה היו כולן נתונות בראשם של ישראל. וכיון שחטאו ישראל – ניטלו מהם ונתנו לאומות-העולם… וכשיעשו תשובה, הקדוש-ברוך-הוא מחזירן למקומן…ואימתי? לכשיתרומם קרנו של מלך-המשיח שכתוב 'וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ'. [מדרש שמואל פרשה ה]
האם לא נכון אפוא להודות לא-ל דעות, שלו נתכנו עלילות, על שנענה לתפילותינו, תקות שנות אלפים, שנאמרה שלש פעמים ביום, הוציאנו מהגלות, והביאנו אל הארץ המובטחת, שאף היא אחר שנות שיממון החלה לפרוח, ולא רק בפירותיה, אלא גם בתורתה? הרי 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ'. אין כאן מבחינתי התרסה חלילה, אלא תמיהה מכאיבה דווקא על ציבור יראי ה' וחושבי שמו, ודומה כי מצטרפת היא לתמיהתו של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, ממייסדי תנועת חיבת-ציון לפני קרוב למאתיים שנה, להתנגדות הרבנית הגדולה לניסיונותיו והשתדלותו לעורר את האהבה לציון בשיבת בניה לתוכה.
רבים מקשים ובמידה רבה של צדק, כיצד נודה, והרי לא ניתן לומר, כולך יפה מדינתי ומום אין בך. הרי עוד לפנינו הרבה אתגרים עד שתהיה מושלמת כראוי לכסא ה' בעולם, כפי שמכנה מרן הראי"ה זצ"ל?
דומה כי גם לגבי מדינת-ישראל ראוי ללמוד מאותו מעשה ידוע בו בא רבי-אלעזר ברבי-שמעון ממגדל-גדור מבית רבו, וכשנזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? ענה לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית... [תענית כ.]. על אחת כמה וכמה נכונה התשובה לגבי המדינה, שכל כך הרבה מעלות טובות למקום עלינו.
ומזווית מעט שונה, הבה נלמד מסדר-העבודה של האדם הפרטי. מדי בוקר אחר ברכת 'נטילת-ידיים', מברכים אנו, 'אשר יצר', מודים על המערכת הפיזיולוגית הפועלת בקרבנו 24/7 מאז בואנו לעולם. גם רבים וטובים הסובלים, ל"ע, בגופם בין מלידה, בין ממחלה או פציעה, לא יחדלו מלברך 'אשר יצר' על אף הפגמים שבגופם, כל עוד ביכולתם להודות ולברך. רק אחרי הברכה על הגוף, יברך האדם ויודה גם על הנשמה הטובה שנתן, יצר ונפח בו הקב"ה ועל שמירתה בקרבו. ומתחייב שכל עוד היא קיימת, יודה על כך לריבון-כל-המעשים ואדון כל הנשמות. מברך הוא ומודה קודם על הכלי, ורק אחר כך על הנשמה שבתוכו.
אחר שברך על השניים, יצוק תוכן בנשמה בברכות התורה. ולא עוד אלא שיעמיק בהן רק אחרי כל ט"ו ברכות-השחר, בברכת המעביר שינה מעיני בתפילת 'יהי רצון שתרגילנו בתורתך וכו''. כך הם השלבים בברכות האדם הפרטי, ודומה כי כך הם השלבים באומה-הישראלית, יצירת כפיו של הקב"ה – 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ'. ב"ה עם-ישראל מתנער וקם בדורנו מעפר, שב לארצו הלובשת קמעא קמעא את בגדי תפארתה, הלא המה בניה השבים. בשלב השני, שבה גם נשמת האומה לפעום בהם יותר ויותר, תורת ארץ-ישראל פורחת בה בממדים חסרי תקדים. וכי על פריחה בין-תחומית זו אין ראוי להודות ולהלל?! האין בכך משום כפיות-טובה?!
יש החוששים להוצאת שם ה' לבטלה. אך הרי פתוחה הדרך לחוששים להודות בפרקי-תהלים ללא ברכה. אגב ברכת 'אשר יצר', אמו"ר ע"ה, שח לי בהומור, הבה נהיה כנים, ברכה חשובה זו תיקנוה חכמים אחר שאדם מתפנה. אך מה יעשה אדם אם אחר שברך ברכה זו, חש הוא במטותא מכבוד הקורא, שנותרה טיפה או שתיים בקרבו. הלא ישוב ויתפנה, ומבלי להסס ישוב לברך, מבלי לחשוש כלל לברכה לבטלה. יודע שיש לברך על כל טיפה וטיפה... אז על מדינה שלימה אינו יכול הוא לומר, אִילּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה׳?!
למעשה, אדם הראשון כבר הקדים את כולנו בחובה האנושית להודות, באומרו: 'טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן', ולא עוד אלא שיש 'לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ [גם] בַּלֵּילוֹת'. [בראשית רבה כב, יג]. להודות ולזמר ולהאמין בה' הן בימים והן בלילות, גם אם הם בעינינו נראים כחשוכים. אומר בעל 'שבט הלוי' הרב שמואל-הלוי ואזנר זצ"ל, טוב להודות לה' בימים ובלילות בחינת 'וגילו ברעדה'.
בעיצומה של מלחמת יו"כ שאלני מפקדי איש קיבוץ השומר-הצעיר: לשיטתכם, למה היו אלה ברובם חבר'ה חילונים כמוני שהקימו את המדינה?' תשובה כפולה לכך מצאתי אז ב'ציץ- אליעזר' לרב וולדנברג זצ"ל. ראשית, 'לה' נתכנו עלילות' ויש לכך תקדים אצל ירבעם-בן-יואש מלך-ישראל, שעשה הרע בעיני ה' ובכל זאת נאמר עליו 'הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה'...' [מלכים ב יד כה]. שנית, גלגלה ההשגחה שהגאולה, בניגוד להגיון, תבוא בעיקר על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, שבאו בד"כ ממשפחות מבוססות ועלו לארץ שכולה שממה. ולא עוד אלא שאילו הייתה המדינה קמה על ידי גדולי-תורה, הרחוקים היו תולים זאת בדתיותם של אלה, והיו נשארים ומתבוללים בגולה, והלוא כולם היו בניי!. כך הביא הוא בשם שו"ת 'תולדות יעקב'.
דווקא השנה, תשפ"ד, ראוי להלל ולשבח ביתר, שהרי ראשיתה הוכיחה לכולנו איזו שואה חלילה עלולה הייתה לבוא על עם-ישראל ללא צבאות ה', כזו שפקדה את עמנו רק לפני שמונים שנה. קרה אסון כבד, אך הייתה התעשתות ואנו בעיצומה של השבת מלחמה שערה והשבת החטופים. בערב פסח אירע לנו נס מדהים כאשר 331 טילים נורו ממזרח, שעמדו עלינו לכלותנו, והקב"ה הצילנו מכל כולם. כשהיה הגרוש האכזרי מגוש-קטיף, שאל אחי יבלח"ט את אמו"ר ע"ה, האם אחר כל מה שאירע, נכון להניף דגל ביום-העצמאות. והשיבו, בני יקירי, לו היה לנו דגל על כל המשתמע הימנו לפני 60 שנה, השואה לא הייתה מתרחשת, ואתם ילדיי, הייתם זוכים להכיר את הסבים והסבתות שלכם, הי"ד.
בימים שבין פסח לשבועות המוגדרים בפי חכמינו כחול המועד, זכינו בדורנו שבחודש אייר חל הן יום-העצמאות, עצמאות וחרות גשמית כפסח ויום-ירושלים חרות רוחנית, 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה', כבשבועות. סופרים אנו ספירת העומר שהחלה באכילת שעורים מאכל בהמות, עם צאתנו ממצרים לעצמאות, ובשביעי של פסח מודים אנו ושרים את שירת-הים, ודרך יום- עצמאות, ממשיכים ומתעלים אנו ביום-ירושלים בו גם הלך לעולמו שמואל-הנביא עליו כה התפללה והודתה חנה. ועד חג-השבועות בו נאכל לחם-הפנים מאכל בני-אדם, מאכל בני-חורין המקבלים את התורה, ועל כל אלה מודים אנחנו לך...
דומה שאימרת רבי-חייא-רבה בירושלמי [ברכות ד], כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא, חלה גם על הפנמת פעמי הגאולה על ידי רבים וטובים, בתקווה שנגיע בהקדם לחלקה השני של אמרתו, 'כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת'.