ברחוב קטן בתל אביב, סמוך לתיאטרון 'הבימה' ברחוב ברדיצ'בסקי 9 חבוי לו בית ומוזיאון קטן "בית יוסף באו". מי היה האיש שכל כך הרבה היסטוריה ישראלית ויהודית יש לו ומעטים שמעו עליו?
אז ראשית הכרות. יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב, בפולין. בשנת 1938 התחיל יוסף, ללמוד אמנות פלסטית, באוניברסיטת קרקוב, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו. חמש שנים היה בגטו ובמחנות העבודה. בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה רכוז פלאשוב. משם הועבר לגרוס רוזן ובסוף היה במחנה של אוסקר שינדלר, ברינליץ, בצ´כיה.
בגטו ובמחנות נצטווה ע"י הגרמנים לעבוד בתור גרפיקאי ושרטט, ובסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.
האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל מאות אנשים, כשזייף למענם תעודות, שבאמצעותן הצליחו לברוח. באו מעולם לא הזכיר נושא זה, אבל לימים, כשנודע הדבר, שאלו אותו העיתונאים מדוע לא עשה גם לעצמו תעודה, שאיתה היה יכול להימלט, ובאו ענה: "לו זייפתי תעודה לעצמי, לא יכולתי להציל את כל אלה שנזקקו לעזרתי באותה עת." ולשאלה אם לא חבל אפוא על חמש השנים הקשות שבהן נשאר במחנה, ענה: "אבל לו נמלטתי מן המחנה, כיצד הייתי מכיר את אשתי?"
ואכן, במחנה זה הכיר באו את רבקה, אשתו. למרות האיסור, הם נהגו להיפגש ואף התחתנו בסתר במחנה, אחרי שיוסף באו, מחופש לאישה, התגנב לתוך מחנה הנשים כדי לערוך את טקס הקידושין. תיאור חתונתם מוצג בסרט "רשימת שינדלר". זמן קצר לאחר חתונתם נשלחה רבקה לאושוויץ.
בתוך מחנה הריכוז כתב וצייר ספר בגודל כף יד בשם: "העולם ואני". חלק מהשירים מלאי אופטימיות והומור.
תרנו אחרי האיש ומפעלו. סיפורו ומפעלו חייו חבויים ב"בית יוסף באו" שהינו חלק מארגון הגג של המועצה לשימור אתרים.
הבית הינו מוזיאון מיוחד במינו בהיותו המוזיאון היחיד מסוגו בעולם המשלב אנימציה, קולנוע, גרפיקה, פרסום, צילום, ריגול, אהבת הארץ והשפה העברית, שואה, ספור ושירה - והכל בהומור.
הביקור החווייתי והצפייה בסרטי האנימציה משאירות על כל מי שמגיע לבית רושם עז. נחשפים כאן לערכים שהנחו את יוסף באו בתקופת השואה והובילו אותו להיות מניח היסודות של האנימציה והגרפיקה בארץ. עד היום , בעזרת שתי בנותיו המופלאות צלילה ורבקה, אפשר לראות את מכשירי האנימציה והקולנוע הזעיר שבנה במו ידיו.
לא בכדי זכה המוזיאון לאותות ומגיני הצטיינות מאתרי תיירות שונים.
זהו סיפור חיים מרתק ומרגש - על הצלת יהודים בשואה ובארץ, על ראיית הצד החיובי בחיים ולומדים איך ההומור, האהבה והאופטימיות עוזרים לאדם לשרוד אפילו במצבי חיים קשים ביותר.
דרך ציוריו ההומוריסטיים על השפה העברית מתוודעים לשפה עשירה ומתוחכמת - בה לכל מילה משמעות עמוקה. דרך עבודות הגרפיקה והפרסום מתוודעים לתחילת הקולנוע, העיתונות והטלוויזיה בארץ.
מפעל חייו המיוחד זכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם, נוסף על ספריו שתורגמו לשפות רבות. ספרים רבים ומאמרים העוסקים בהישרדות בשואה, מזכירים ומתארים את סיפורו, כאמן וכאדם, שבלט במיוחד בזכות ההומור, האהבה וראיית הצד האופטימי בכל סיטואציה, דרך חיים שהשתקפה בעבודותיו.
ציוריו הוצגו בבניין האו"ם בניו-יורק, בפרלמנט הספרדי במדריד, במוזיאון בית המרקחת בגיטו קרקוב ובמוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב.
תערוכתו על השפה העברית הוצגה במשרד החינוך בתל אביב ובירושלים.
והנה עוד גולת כותרת.
תערוכה מיצירותיו הוצגה באתר ההנצחה הממלכתי לחללי קהילת המודיעין (מל"מ), בגלילות. ולמה זאת? אני שואל את צלילה הבת? מתברר (וזאת רק לאחר מותו) שהוא עבד במוסד. הוא אף פעם לא סיפר על כך.
וצלילה מספרת: כשאבא עלה ארצה הוא גויס ליחידה סודית של חיל המודיעין, שעסקה בפעילויות טכניות-חשאיות. שם באו לידי ביטוי כישרונות הציור והרישום שלו. אחר כך עבר יחד עם אנשי אמ"ן אחרים ליחידה מודיעינית דומה, שגובשה ופעלה באחד מהגופים של קהילת המודיעין, בכפוף למשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידו כגרפיקאי זייף תעודות שונות ביניהן תעודות שיועדו לאלי כהן, המרגל שלנו בסוריה, ולהבדיל - לאייכמן. יוסף מעולם לא דיבר על פעילויותיו אלה.
במקביל, פתח סטודיו לגרפיקה ואולפן לסרטים מצוירים. שם יצר פרסומות, סרטי אנימציה וכותרות עבור רוב הסרטים שנוצרו אז בארץ, ובכך סייע לא במעט לכינונה של תעשיית הסרטים שהייתה אז בחיתוליה. מן הסטודיו הצנוע שלו יצאו אז כותרות לסרטים כגון: "שמונה בעקבות אחד", "קזבלן", "סאלח שבתי", "עמוד האש", "הם היו עשרה", ועוד רבים אחרים.
מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ורק בארץ המוזיאון לא זוכה להכרה של ממש. איש לא מחזיק בו ואיש לא נותן לא תמיכה לדברי בנותיו.
סיור מקסים במקום מועבר בידי בנותיו בצורה חיננית מעניינת ומלאת ידע. תיאום: 054-4212730