החרדים מביטים בתוצאותיו העגומות של הדגם הציוני דתי, זה המשלב בין תורה וצבא, ובוחרים לא להתגייס לצבא. והאמת? לא בטוח שהם טועים. כדי לא לעורר התנגדות שלא לצורך, אקדים ואומר: אבי היה צנחן ונפצע במלחמת יום הכיפורים, אני עשיתי שירות צבאי הכולל גם מאות ימי מילואים בבט"ש וגם במלחמה מבצע חומת מגן, בני ושני חתניי לחמו חודשים ארוכים השנה במלחמה בעזה ובגזרות אחרות. אין לי ספק שהתורה דורשת מאיתנו להיחלץ חושים ולצאת לעזרת ד' בגיבורים, אוסרת עלינו לעמוד על דם רעינו, ומצווה אותנו לקחת חלק במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר. אולם אחרי הכל, אני מבקש לומר שסוגיית גיוס החרדים דורשת מאיתנו התייחסות יותר עמוקה. אין זה עניין פשטני וחד ממדי של נכון או לא נכון. לא לחינם העניין הזה לא פתור כבר 76 שנים. בסוגיות ציבוריות שבהן עומדים על הפרק שינויים באורח חייהם של אנשים רבים, אי אפשר להשתמש בטיעונים המתאימים לוויכוח בין שני אנשים או לדיון בקהילה. חובה לנסות להתרומם ולסגל מבט רחב שמנסה להיות קשוב באמת לרחשי הלב של ציבור עצום. אסור לנו לצאת מנקודת הנחה שכל כך הרבה אנשים מונעים מזדון ורוע לב. ההנחה צריכה להיות, שמדובר באנשים טובים וישרים הנשמעים למורי דרך אשר בחרו באופן מודע ומחושב ומתוך אחריות רבה לדאוג לערך מסוים שנמצא בסכנה אמיתית, הערך הזה הוא התורה בעצמה. שמא נאמר 'זה לא סותר', מדוע אי אפשר לקיים את שני הערכים במקביל? נוסיף ונוכיח: הנה הציונות הדתית יצרה דגם נפלא של ספרא וסייפא, דגם שיש בו גם תורה וגם צבא, אנשים יראי שמים שמוסרים את נפשם על התורה ולומדים ומתגדלים במשך שנים אך מאידך נעמדים בראש טור הלוחמים. ובכן, דומני שהתשובה הכנה נמצאת בגוף השאלה. הציונות הדתית לא הצליחה לשכנע את החרדיות שהדגם הזה עובד. אמנם יש מתי מעט שמסרו נפשם על שני הערכים בו זמנית ואחוז מסוים שמצליחים לשלב בין השניים מבלי לפגום באורח חיים של יראת שמים וקיום מצוות, אבל שיעור ניכר מקרב בני הציונות הדתית הוכיח שהדרך הזו בעייתית. דרך הקודש והחול, התורה והצבא, הביאה רבים מאוד לבחור בחול על חשבון הקודש ובצבא ללא תורה. כשמסתכלים בנתונים היבשים העולים ממחקרים שונים, הרי שקשה להתווכח עם הטיעון הזה. ממוצע המחקרים מלמד שכשלושים אחוז מבוגרי החינוך הציוני דתי בחרו להפנות גב לדרך שבה גדלו ולקיים אורח חיים ללא שמירת תורה ומצוות. החינוך הדתי יכול להתפאר בגידול של אנשים ערכיים, המסורים לעם ולמדינה, הוא יכול להתגאות בנערים ונערות המתנדבים בשורה ארוכה של ארגוני חסד, אך מסיבה כלשהי הוא לא כל כך הצליח להנחיל לבניו ובנותיו שכל אלה ייעשו מתוך חיבור איתן לתורה ויראת שמים. השילוב של לוחם שלדג שהוא דתל"ש או מתנדבת בקו לחיים שאינה שומרת שבת הוא ממש לא נדיר, זו עובדה. השאלה המעניינת היא מדוע זה קורה. יותר מכך, זו לא רק שאלה מעניינת – אלא שזו שאלה קיומית. זו גם לא שאלה מגזרית זוהי שאלה לאומית, משום שרק אם הציונות הדתית תצליח במופת חייה ליצור דגם מוצלח של 'יראת שמים ישראלית', של אנשים מלאי להט של תורה ויראת שמים שנמצאים בכל מרחבי החיים הלאומיים המצליחים לגדל באופן כזה דור אחר דור, מבלי לשלם מחיר כה יקר, יש סיכוי הולך וגדל שעולם התורה החרדי ישקול לאמץ אף הוא אורח חיים דומה. כל עוד אחוזי הנשירה בקרב בוגרי החינוך הדתי לאומי יהיו גבוהים והטמפרטורה של יראת השמים הישראלית תהיה נמוכה למדי, אין סיכוי לשכנע ציבור כה גדול לשנות את עמדתו. על כן, בדיון הציבורי הסוער שמתחולל בימים אלו ראוי שנדרש גם לאחריות הרובצת על כתפינו לפני שנבוא בטענות לאחרים. עלינו לשבת על המדוכה החינוכית הזו ולמצוא דרכים מוצלחות יותר להנחלת האמת הגדולה והמורכבת שלנו. הדבר הוא בנפשנו. הכותב הוא חבר הנהלת ארגון אַחַ"י
