"היי פרופסור נמיר, שמחה לבשר לך שיואב השתחרר מהשיקום בתל השומר ועבר לדירתו בתל אביב, שנאמר: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אמן". זו ההודעה ששלחה לפני כמה ימים אמא של לוחם שנפצע בעזה לפרופסור סודי נמיר (65), רופא משפחה שמשרת במילואים בעזה ומוכן להציל חיים יום יום. נמיר השיב לה: "אני כל כך שמח שאת מעדכנת, אנחנו ממשיכים להתפלל לרפואה שלמה". לא היה מדובר בעוד אירוע רפואי רגיל, הפעם מענה מהיר של פרופסור נמיר הציל את חייו של יואב. "יואב היה שעה וחצי בלי דופק פריפרי ובלי לחץ דם מרוב איבוד דם ודימום בבטן, כתוצאה מאירוע שקרה בבית לאהיא. הוא עלה למסוק, ובגלל שמצבו לא היה יציב הוחלט שבמקום לאיכילוב המסוק יעצור בבית החולים אסותא שבאשדוד. הניתוח המיידי הציל את חייו והוא יצא משיקום במצב טוב מאוד", מספר פרופסור נמיר. הסיפור הזה הוא דוגמה אחת לעשייה האינטנסיבית של פרופסור נמיר בלב הלחימה ברצועת עזה. נמיר נמצא בכושר קרבי מעולה ועובר עם הלוחמים ממקום למקום כדי לתת מענה רפואי בשעת חירום. "עברנו חוויה קשה לאחרונה כאשר המפקד של כלי הפינוי שלנו בצנחנים, ידידיה אזוגי הי"ד, נהרג ממטען בסמוך אלינו", משתף נמיר בכאב. "הוא נהרג כמה דקות אחרי שדיברתי איתו. הייתי באמצע לעשות ניתוחון לחייל כדי לסדר את הפצע ולתפור לו, ולפתע נשמע פיצוץ אדיר, ידידיה ספג את כל המטען ומת במקום. ידידיה היה מפקד שלנו שהתפללנו, אכלנו וישנו איתו ביחד". צמוד לאזוגי היה חייל שנפצע קשה. "היה שם פצוע מאוד מאוד קשה עם פגיעה בירך ובלי דופק. עשינו הערכה לגביו, העמסנו אותו והגענו לנקודה שנקבעה עוד לפני שהמסוק הגיע. ברוך ה' אחרי שלושה ימים ראינו את החיוך שלו". איך מברכים "הגומל" במלחמה נמיר, שהיה הרופא המפורסם של יישובי גוש קטיף וכיום מתגורר ביד בנימין, מיישם את המשנה הרפואית שלו בזמני חירום עוד מימי הגוש. "בזמן שהיינו בגוש קטיף לא עשינו שום דבר בשטח. בזמנו הייתה תפיסה מוטעית שלפיה מי שפצוע צריך לטפל בו במקום, לייצב את מצבו, לחבוש ולעשות עירוי. בגוש קטיף הייתה לנו מודעות אחרת, ובזה הקדמנו את הצבא ב־15 שנה: מה גורם לפצועים לשרוד? דווקא זה שלא עושים כלום בשטח, לא מתעכבים. ככה אתה מקצר זמן, הכול אתה עושה תוך כדי תנועה. כך למשל עשינו עם אריאל ירד, תינוק בן שנה וחצי מעצמונה שחדר לו רסיס לראש. הוא היה בלי נשימה ודופק, וכיום ברוך ה' הוא לומד עוד ועוד מסכתות, תלמיד חכם. היום הצבא עושה את הדבר הנכון ומבין שמרגע הפציעה זו תחרות על הזמן. אנחנו נמצאים בכלים 24/7 כדי להגיב בתוך שניות, והיו לנו לא מעט מקרים כאלה". נמיר שותף למקרים שבהם הוא גם רואה ניסים. "ביום הראשון, כשהייתי לצידם של לוחמי גדוד 101 בצנחנים, קיבלנו הודעה דחופה על פצועים. מה שקרה הוא שחיילים רצו להיכנס לחדר ושלחו כלב שיבדוק את הבית. ברגע שהכלב חצה את פתח החדר – יצא עמוד עשן. נסענו כ־150 מטרים עד שהגענו ליעד וחשבנו כבר אילו אלונקות להעמיס, ולפתע ראיתי את הפצוע קשה. אמרתי: זה הפצוע קשה? איזה יופי, ברוך השם, הוא היה מאחורי קיר וקיבל ריקושטים מעוצמת הפיצוץ הצמוד אליו. הבטון הציל את החיים שלו והפגיעה הייתה בעיקר בירכיים". בין חילוץ וטיפול בפצועים, נמיר, שהוא גם תלמיד חכם שמחבר מאמרים על הלכה ורפואה, מקבל שאלות מהשטח, לרבות שאלות מחילונים. "חילוני שהיה לו נס גדול שאל אותי האם לברך הגומל. הוא סרק בית, הם זיהו מצלמה והורידו אותה, ולאחר מכן עוד מצלמה, וחשבו שבכך זה נגמר. אמרו: קדימה להיכנס. אבל אז החייל עשה צעד קדימה וכל הבניין התמוטט ליד הרגל שלו. 'אני כל כך שמח שאני פה יכול לדבר איתכם', הוא אמר לי. שאלתי את מורי ורבי הרב יצחק זילברשטיין, והוא אמר לי שהואיל ויש מחלוקת לגבי נוסח הברכה, כשהוא קם בבוקר שלמחרת יברך בפני עשרה אנשים 'הגומל חסדים טובים לעמו ישראל'. למה לא הגומל הרגיל? כי מברכים כשיוצאים מהמלחמה סופית, כמו שלא מברכים הגומל באמצע טיפול כימותרפי". נמיר עם רבו הרב יצחק זילברשטיין בברית של נכד ללא קרדיט צילום לוחם בהוראת הרב זילברשטיין את פרופסור סודי נמיר היה קשה לתפוס לשיחה, שכן במשך שבועות שלמים הוא היה בעזה בלי טלפון. הוא מתאר חודשי לחימה שמזכירים לו את ימי הצבא בצעירותו, שבהם אין טלפונים ואין קשר עם המשפחה. אלא שבכל זאת כעת הוא בן 65 עם משפחה ענפה. נמיר נשוי לרבקה, אב למשפחה ברוכה וסב לעשרות נכדים. חמישה מחתניו ושלושה מבניו היו מגויסים, אך במשפחה הוא נתפס כקרבי ביותר. שאלתי את בני משפחתו מה דעתם על מסירות הנפש של אבא שלהם. "מכור לשליחות", מגדיר אחד הילדים. אחר מוסיף: "באזרחות סתם משעמם והוא מכור לאקשן". ילד אחר אומר: "אלוף ברפואת חירום ואין לו תחליף". סודי מחייך למשמע המחמאות: "צריך לתת מה שאפשר, בבית הזה מחנכים לטובת העניין והמצווה. ברור להם שאני ממלא תפקיד, זו האווירה בבית. אני עושה והם מסתכלים על זה כדוגמה אישית. בכולל של הרב זילברשטיין, הרב אמר לי שבגיל שלי אם הצבא צריך אותי אז שייקחו אותי, ואנשים הקשו: אולי הילדים יסבלו ויהיו בלי אבא? הרב צעק להם: מה זאת אומרת? זו מלחמת מצווה!" שירות המילואים מילא חלק חשוב בחייו גם לפני המלחמה. במשך כ־18 שנה הוא שירת כרופא צבאי בחטיבת הנגב. בשנים האחרונות רצו אותו גם ביחידה רפואית אווירית, אלא שבחטיבת הנגב סירבו לשחרר אותו. "כך שירתי במקביל בשתי יחידות מילואים, עד שאשתי אמרה לי: עד כאן". את הגיוס למלחמה הנוכחית עבר לאחר כמה משוכות: עם תחילת המלחמה השתמש נמיר בשטח בשיטות רפואיות שפיתח בעצמו. באחד האירועים רחפן של חמאס זרק רימון על קבוצה של חיילים. כ־11 לוחמים נפצעו, ובטיפול בחלקם השתמש נמיר בטכניקה שפיתח מימי רפואת החירום בגוש קטיף: את חסם העורקים הרגיל, שלא תמיד התגלה כיעיל, החליף במוצר דומה מניילון נצמד, שעוצר היטב את הדם ובפחות כאב, לדבריו. האמצעי הזה צפוי לקבל אישור רשמי לשימוש רק בקיץ הקרוב, אך מתוך תסכול השתמש נמיר בתחליף כבר עכשיו ובהצלחה. "בנוסף לכך, בסרטון שפורסם אני מדגים שיטות עם אמצעים שאינם מצויים בצבא. זה לא מצא חן בעיני מפקד חיל הרפואה, ובצדק, כי לא כל אחד יכול להכניס את השיטות האישיות שלו בלי אישור". הוא נשלח להיבחן שוב על כל לימודי הרפואה הצבאית, והועבר לבה"ד 10 כדי ללמוד קורס רפואה צבאית עם צעירים שזה עתה סיימו לימודי רפואה. "בהתייעצות עם רבותיי נעניתי לפקודה ועשיתי מבחנים בעל פה ובכתב. ממש כמו רבי עקיבא ישבתי איתם בקורסים", הוא מחייך. רבים מהרופאים בשטח בעזה הם בוגרים טריים מדי של לימודי רפואה, והנוכחות של נמיר, כמו גם של רופאים ותיקים אחרים, קריטית ומצילת חיים. "אין לך שם מישהו שכמוני היה 16 שנה בגוש קטיף. בכמה חיילים ואזרחים שנפגעו מטרור של החמאס טיפלנו, ומאז עברו עוד 19 שנה. אגב, אני לא לבד: יש לי חבר בן 72 בשם סשה קידרמן, הוא עדיין בכושר וממשיך ביחד עם היחידה שלו", הוא מפרט, ומציין שמות של רופאים נוספים שנעים על הציר בין העבודה בבתי החולים לשטחי הלחימה בעזה. "החשיבות שלנו היא כמו מת מצווה שאין מי שיטפל בו, גם פה חשוב שיהיה מישהו עם ניסיון רב ואין לזה תחליף. אם יש מישהו שיכול להחליף אותי - אין בעיה, אבל זה לא אותו דבר ברגע שאתה עובר את החוויות שעברתי. הניסיון הזה מציל חיים". הוא מדגים בסיפור. "היה לנו פצוע ששמו לו הרבה חוסמי עורקים ואי אפשר היה להכניס לו עירוי. אז היינו צריכים לטפל בו, ובמקביל לפתוח נתיב אוויר תוך כדי נסיעה ובחושך שבתוך כלי הפינוי. רופאים חדשים לא מנוסים בסיטואציה הזאת, כי זו אולי הפעם הראשונה שהם עושים זאת. אין ספק שבזכות הניסיון בסייעתא דשמיא הצלתי חיים, הודות לכך שהיה לי ניסיון ממקרים דומים". לא תמיד היה נמיר מרוצה מהנחיות חיל הרפואה, שלא שמו דגש על המהירות והתנועתיות בטיפולי חירום. "לצערנו לקח המון זמן לקובעי המדיניות של רפואת החירום לשנות את הפאזה. כיום יש לי הרבה נחת לראות איך חיל הרפואה פועל, והעובדות מוכיחות שהתוצאות הן אולי הטובות ביותר בעולם, לרווחתם של חיילנו היקרים". התריע ביום הגירוש על הקטסטרופה שתתרחש. נמיר מגורש מביתו בנוה דקלים ***************************************** צילום מסך לא צריך לומר "אמרתי לכם" 19 שנה אחורה, נמיר ומשפחתו נעקרים מביתם בנווה דקלים תוך התנגדות תקיפה ומרטיטה כאחד, כפי שתועדה במצלמות. נמיר עצמו, לבוש מדי צה"ל, נגרר מביתו בידי כמה חיילים, תוך שהוא זועק ומתריע מפני האסון הביטחוני שהעקירה תביא עימה. נבואותיו מאז התגשמו למרבה הצער לנגד עיניו, אולם מאידך המלחמה הזאת הביאה אותו גם לכמה רגעים מרגשים של טעימה מהבית שחרב. לפני שלושה חודשים נמסר לו כי החטיבה שאליה סופח יוצאת מעזה. נמיר התמרמר על כך מאוד, וניסה למצוא כל דרך כדי להסתפח חזרה ולהציל חיילים בתוך עזה. בקשותיו נענו. "בתוך 48 שעות נכנסתי בחזרה לעזה עם סיור של גבעתי", אבל הוא זכה להרבה יותר מכך. "מהשמיים זיכו אותי להיות מהחיילים הראשונים שהגיעו לנווה דקלים", הוא מתאר בהתרגשות. "ראינו על הצג של המסך בנמ"ר את בית הכנסת של גדיד. לאחר מכן נכנסנו מבצעית למתחם באזור הצפוני של נווה דקלים, באזור ישיבת ימית. בבוקר ראיתי מ־300 מטר קו אווירי את המיקום. שם, בתוך שדה, עמד הבית שלנו על תילו. זה היה רגע מרגש ומלווה בדמעות", הוא משתף. הוא צילם את המקום ללא הרף מהגג, תוך כדי ירי מכל הכיוונים. "ראיתי מרחוק גם את המרפאה שלי, שעשו ממנה אוניברסיטה לטרור. שכונת המגורים שלנו הפכה לשדה גידול ירק. אבל אני בטוח שכשאגיע לשם אגלה את הקיר של אוצר המים של המקווה שלי", הוא אומר בערגה, "זה בטוח נמצא שם, לא יכול להיות שחרשו כל כך לעומק". הוא רואה בשיבה הזאת תחילת כפרה על העוון של מסירת ארץ ישראל, ובעיקר מקווה שהלקחים הופקו אצל מי שצריך לעשות זאת. את העוול שנגרם בעקבות הגירוש מגוש קטיף הוא מסרב לשכוח. "כל אחד יודע מה הכניסו דרך ציר פילדלפי, כולם ידעו ושתקו", הוא תוקף, "עכשיו הם משחררים טילים ובורחים למערות שלהם כמו עכברים. נקווה שהלקחים נלמדו. השקט מסנוור את העיניים במקום לפתור את הבעיה מהשורש", הוא תוקף את מדיניות ההכלה הקיימת, "עזה היא לא הבעיה. הבעיה היא הריקבון של השלטון מקום המדינה ועד עכשיו, שנקט במדיניות שלפיה אי אפשר לנצח את הטרור. ברגע שלקחו מילואימניק וביתרו אותו לחלקים ברמאללה באינתיפאדה השנייה, היה צריך לעשות להם מה שעושים עכשיו בעזה. כשג'יפ צבאי בג'נין חוטף בקביעות ירי ובקת"בים ללא תגובה, זה נובע מהחלטה מלמעלה לא לנצח. כך גם כשלקחו את המפתחות של הר הבית ונתנו לערבים. צריך להגיד: אני גר פה, זו עובדה, בלי פחד ובלי הפקרות ביטחונית". את העוול השלטוני המתמשך הוא ממחיש מתקופת המאבק בגירוש: "כשהיינו בגוש קטיף, שחררו מחבלים מהתאים כי המדינה רצתה להעניק להם לימודים לבגרות. הם צריכים חינוך כדי שיהיו רוצחים מדופלמים. ומה עשו עם הבנות הדתיות שנעצרו בהפגנות ולא רצו להזדהות? שמו אותן בצינוק. איבדתם את הראש!" הפתרון מבחינתו טמון בתודעה חדשה שתתורגם להוראות הפתיחה באש: "אני לא יכול לסבול לחיות בפחד שידחפו לי סכין. צריך שתהיה תמיכה מלאה לכך שמותר לחייל להגיב לפני שהוא נדקר. ברגע שמישהו אלים מתקרב ליהודי בתחנת אוטובוס – צריך שהוא יפחד שלא יפתחו עליו נצרה של נשק, לא שאנחנו נפחד. מאיר הר ציון הקים את יחידה 101 כי הגיעו כנופיות ממצרים ומירדן ותקפו יהודים. אחרי שהקים את היחידה, בכל פעם שיהודי נהרג - למחרת היו עשרים הרוגים ערבים. עובדה יצוקה היא שהמדיניות הזאת פעלה והשקט שב, אלא שמישהו החליט שלהגן על חיי יהודים בישראל זה לא בראש סדר העדיפויות. החליטו שצריך להיות מסכנים ולהתנצל על קיומנו. זה ריקבון, חולשה, זה פסול מעיקרו וזה חייב להשתנות. לדעתי השינוי יבוא מלמטה, מהמצביעים שנמאס להם". אפרופו שינוי ובחירות, נמיר מדגיש שאינו איש פוליטי והוא לא מדבר על פוליטיקאים, אבל הוא בהחלט מצביע על ראש הממשלה בנימין נתניהו כדמות שצריך להחליפה בשל העובדה שבזמנו נתן את ידו לאריאל שרון בביצוע תוכנית ההתנתקות, ולא הביע מאז שום מילת סליחה או חרטה. אחרי מה שקרה בשמחת תורה, אתה מרגיש צורך לומר "אמרתי לכם"? "המלך הוא עירום. כולם ראו, לא צריך להגיד כלום. זה כמו שאני אגיד למטופלים שלי לומר גם תהילים. הם הרי לא צריכים לשמוע את זה ממני, הם יודעים לבד שתפילה שווה לא פחות מהטיפול שיש לי להציע ואולי אף יותר. כך כל אחד מבין את האיוולת שבה הנהיגו אותנו". אפשר לדעתך לחדש את ההתיישבות היהודית בגוש קטיף? התשובה של נמיר מורכבת. מחד הוא נחרץ: "בוודאי שחייבים לחזור לגוש קטיף ובכלל ליישב את כל הארץ. מרכז הארץ כבר רווי וגדוש ועולה על גדותיו". אבל כדי שהחזון הזה יתממש בצורה מיטבית, הוא מציב תנאי בסיסי של מהפכה תודעתית־ביטחונית שתעצור את מה שהוא מכנה "הפקרות ואוזלת יד ביחס לחיי יהודים", שמובילים הגורמים האחראים לכך כיום: "אני לא חושב שאפשר לקיים התיישבות יהודית, לא באביתר ולא באף אחת מהגבעות, עד שיוחלט שליהודי יש זכות לקחת נשק ולהגן על עצמו, שיש לו זכות שלא תיזרק עליו אפילו חתיכת חצץ. כל מי שיוזם פגיעה בנו - צריך להעיף אותו מהמדינה או להכניס אותו לבית העלמין. "אותו הדבר לגבי עזה - לא חוזרים למצב שאנחנו נמצאים בממוגנים ויורים עלינו ממרגמות. נחזור כשתפילותינו 'תוליכנו קוממיות לארצנו' ייענו והממשלה תעשה הכול לא לסכן לא חייל ולא אזרח. כל מיעוט שפוגע – שילך לאיחוד האמירויות או לסיני. בנוסף לכך, צריך לשנות את הוראות הפתיחה באש. ראש המועצה הראשון של חוף עזה, ראובן רוזנבלט, שקראתי את הביוגרפיה שלו במהלך המילואים, כתב שרצה לעשות שיתופי פעולה עם ראש העיר של דיר אל־בלח ועוד שכונות ערביות השוכנות לחוף עזה. ברגע שהתחילו הפרות סדר, אמרו לו: אם לא תירו בזורקי האבנים - זה יצא משליטה". עם זאת, ברמה האישית נמיר מתגעגע לשוב הביתה וגם לתפקידיו הקודמים שם: "מרכז הארץ זה לא המקום הטבעי שלי, אלא בנחלת אבותינו ביהודה, שומרון ועזה. בעזרת ה', בוודאי שצריך לחזור לגוש קטיף, ואם יצטרכו רופא אהיה שם, למרות שבעוד שנתיים אני צריך לצאת לפנסיה". יש שיגידו שהדיבורים על חזרה לגוש קטיף פוגעים באחדות בעם. "נמאס לי מהדיבורים על אחדות כסיסמה", הוא מתרעם, "נמאס לי שאני צריך בשם האחדות להפסיק את כל המלחמה נגד השחיתות של מערכת המשפט, שמעדיפה חיים של פורעים ערבים על חייהם של אזרחים יהודים תמימים. שמפלה באופן בוטה בין ערבים שפולשים לכל פינה ללא רישיון ובין גבעה שהוקמה כדי לשמור על שטחים של יהודים מפני שונאי ישראל ומפגעים". הוא נזכר ברגע מכונן שחווה כשגורש מביתו, וממחיש בעיניו את גודל הטרגדיה הישראלית בהקשר של דיבורים צבועים על אחדות ודמוקרטיה: "קצין התותחנים שהוציא אותי מהבית בכה בדמעות ואמר: מה אגיד לילדים שלי? זה סוף הדמוקרטיה. ואני חיבקתי אותו כי בעצם בכינו על אותו דבר. על הזוועה הזאת שהגענו אליה בשם הדמוקרטיה, שחייל צה"ל מגיע וזורק יהודי וכל משפחתו מהבית". הוא מזכיר כי המחנה שדוגל בדמוקרטיה בהפגנות קפלן משתמש בה לפי נוחיותו, בלי קשר למושגים של רוב ומשילות. "זה משולל כל תוכן ובסיס. סוף הדמוקרטיה זו סיסמה שכל פעם שלא נוח להם – הם משתמשים בה. אותם אנשים שרוצים להשמיד את המדינה עם הפקרות טוטלית מלשמור על חיי יהודים בארץ ישראל דוגלים בעסקאות נוראות, בג"ץ שגורם לכך שמחבלים יוצאים ויכולים לשחוט עוד יהודים. אנחנו לא יכולים לתת לזה יד". הוא מסביר מהי אחדות לשיטתו: "אחדות זה שכל צד אומר: כדי להתחבר אנחנו לא מבליטים את הדברים המפרידים, מוחלים על מה שמפריד. אחדות זה להילחם ביחד נגד האויבים. אתה אל תפריע לי ליישב את עזה, ואני לא אפריע לך במסיבות שלך. אין ברצוני לשלוט עליך ולכפות עליך, אבל כשנבחן באמת נמצא כמה רב המשותף על צדדי המחלוקת. כל מחשבה שלפיה אני לא אעשה מה שהתורה מצווה עליי רק בגלל שלמישהו אחר זה מציק, פסולה מעיקרה. היהודי בבסיסו הוא טוב, ישר ומחובר לשאר העם. לו רק התקשורת הייתה מתוקנת ומשקפת את הבסיס המשותף והמפואר שיש לנו, החיים פה היו יכולים להיות הרבה יותר טובים". בדרכו של כלב בן יפונה עד שיגיעו הימים שבהם יפתח שוב את מרפאתו בגוש קטיף, נמיר עתיד לחזור בקרוב לעבודה שלו במרפאות בקדומים ובאלון מורה, לתורנויות כרופא בכיר בחדר המיון בבית החולים בלינסון, וכן כמרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. בגיל 65, לא הגיע הזמן לפרוש משירות מילואים? "השאלה הזאת היא שאלה עתיקה", הוא אומר בחיוך, ופותח בסלון ביתו תשובה שקיבל ממורו ורבו הרב יצחק זילברשטיין כשהיה בן 49, לפני כ־16 שנה, בדיוק באותו נושא. "הרב הביא הוכחה מכלב בן יפונה, שאמר 'ככוחי אז כן עתה'. אם הוא יכול היה להילחם בגיל 85 אז אין לנו בעיה, אם אנחנו בכושר. המצב שלי יותר טוב משל המילואימניקים, אני רץ 16 קילומטרים ומשחק הוקי כל שבוע", וגם בתוך עזה הוא מקפיד על כושר גבוה, יחד עם הצעירים ממנו בעשרות שנים: "קיבלנו גזרה מבית הספר שהשתלטנו עליו, עשיתי שם ריצות עם ידידיה אזוגי הי"ד קדימה ואחורה עם הווסט, קרמי ונשק. אמרנו: היום עשינו 20 דקות ומחר מכפילים מרחקים". מבחינתו, כל רגע שהוא יכול לסייע ללוחמים הוא זכות שאינו מוותר עליה. "זאת זכות להיות עם החיילים הללו. אתה רואה את הנחישות, המסירות והמשמעת של החיילים. כשהייתי עם גבעתי, הם לא הורידו את הנעליים 55 יום, היו בנמ"ר 16 יום ברצף, בלי מקלחת ועם עשיית צרכים בצינוק. איך בן אדם שפוי מחזיק מעמד? כי אלה ההוראות שקיבלו מלמעלה. אלה לא בני אדם אלא מלאכים, שלוחי דרחמנא. אז אם אני יכול להציל אחד מהם מאובדן של יד או רגל, מה לא אעשה בשביל זה? אני מתכוון להמשיך כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך. ככה אבא שלי ז"ל היה אומר: כל עוד אני בכושר אני ממשיך, יש לי חברים בגילי שהם בכיסאות גלגלים". מה השאיפות שלך הלאה? "לכתוב ספר על הלכות סוף החיים. יש חוסר גדול בידע מתי צריך לעשות החייאה או הפסקת טיפול במצבים מסכני חיים, וטרם נכתב ספר רפואי־הלכתי בנושא". באמתחתו כבר ספר הלכה ורפואה אחר, בנושא ברית המילה, שעליו עבד במשך שמונה שנים. חיבור התחומים אצלו קיים "בזכות היותי רופא יחד עם זה שזכיתי לשמש תלמידי חכמים". בסיום הריאיון מתברר שהראש של פרופסור נמיר לא מפסיק לעבוד וליצור. לפני שאנחנו נפרדים הוא מראה לי סרטון מיוחד על תחיית המתים שהפיק מכספו הפרטי, שבו יש לדבריו מסרים חשובים לתקופת המלחמה. "ביקשתי להכין את הסרטון בעקבות הלוויה של מעוז פניגשטיין, בן של חבר שלי. אביו אמר בסוף ההספד: להתראות בתחיית המתים. לדעתי זו תשובה לכל מיני אמירות שאנחנו הדתיים אוכלים אותה וקוברים את בנינו על ימין ועל שמאל. בחשבון שמיים אף אחד לא הולך סתם, זה אחד מעיקרי האמונה". ***
