אנו נמצאים בשנת בחירות בארצות הברית, ושני הטוענים לכתר מנסים בכל כוחם לחדד מסרים כדי לזכות בקדנציה נוספת בבית הלבן. בעוד הנשיא לשעבר טראמפ מנהל את המערכה מהיציע, ביידן עושה אותה מתוככי הבית הלבן ומשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי לקדם את מועמדותו ולשפר עמדות לקראת יום הבוחר. ביידן מחריף את הטון וחוזר ואומר כל הזמן כי "נתניהו פוגע בישראל" וממש נלחם בישראל שלא תיכנס לרפיח.
כולנו זוכרים את התרגשותנו מהתייצבותו המרשימה של הנשיא ביידן לצידה של מדינת ישראל ימים ספורים לאחר טבח 7 באוקטובר. אז היה נראה כי הדוד סם התורן באמת דואג למשפחתו, ובכוונתו לעמוד יחד איתנו במאבק בטרור העולמי. גם ביידן יודע שמאבקה של ישראל בחמאס הוא עוד צעד במאבק בציר הרשע הכולל את חמאס־חיזבאללה־איראן ולאחרונה גם תימן.
אפשר להאמין בכוונתו הטובה של ביידן בנאומו המכונן לטובת ישראל, אך נאום הוא כמו שאר פעולותיו מאז, מכוון למטרה אחת: קהל בוחרים פוטנציאלי במערכת הבחירות הקרובה שלו. כזכור, לאחר טבח 7 באוקטובר הגיעו לכאן מנהיגים רבים מרחבי העולם, ובראשם צמרת הממשל האמריקני, דבר שהצטלם היטב ל־50 מיליון נוצרים אוונגליסטים שמהווים קול מכריע בבחירות בארצות הברית. אולם מאז ועד היום נראה שביידן שינה את הגישה והוא פועל כדי לרצות קהלים אמריקניים נוספים, ובראשם קולות הפרוגרס שהשתלטו על המפלגה הדמוקרטית והקולות הפרו־פלשתיניים במדינות המתנדנדות דוגמת מישיגן.
שורת המעשים שביידן נקט בשבועות האחרונים במסווה של דאגה לשלום העזתים מעוררת תמיהה. אם זה בהצנחת מזון לעזה (אולי בעקבות צניחתו בסקרים?), אם בדיבורים על הקמת נמל ימי מול עזה, וכעת עם השפן החדש־ישן בקמפיין שלו: איום הפסקת הסיוע הביטחוני למדינת ישראל.
הנשיא ביידן, למי שתהה, נמצא בעיצומה של מערכת בחירות קשה ומותחת. שלא כמו בארץ, כאן קמפיין הבחירות נמשך רק חודשים ספורים, בארצות הברית מדובר במערכת בחירות שנמשכת שנה ויותר. גם פקידי הממשל מכוונים לכך, וכאמור גם מדיניות הנשיא. את האמת יש לומר, מדינת ישראל בכלל ועזה בפרט אינן מעניינות את הנשיא ביידן כלל וכלל. הן רק כלי שרת בשחמט הלא נגמר של מערכת הבחירות בארצות הברית.
במהלך החודשים הקרובים אנו צפויים לראות את הנשיא ביידן משחרר עוד אמירות נגד ישראל ובעדה, לא בגלל שהוא בהכרח מסכים להן אלא כי הוא נענה לעצת יועציו. אלה מכוונים אותו לתקוף את ישראל ביד אחת ולחבק אותה בידו השנייה. אחת הדרכים שהיטיבו לבטא זאת הייתה באחת מהאמירות של הנשיא ביידן עצמו כאשר הוא ציין כי נתניהו "מהווה בעיה לאזור". לא היה לדבר הזה אח ורע, שנשיא מכהן של הידידה הכי גדולה שלנו מוריד את הכפפות נגד ראש ממשלה ישראלי. ביידן ויועציו חייבים להבין שמדינת ישראל היא איננה המדינה ה־51 בארצות הברית והם לא יכולים לעשות בה כבשלהם.
יחד עם ארצות הברית חייבים לזכור את מזכ"ל האו"ם שצלצל בסוף השבוע האחרון לשגריר ארדן והודיע לו כי צה"ל הוכנס לרשימה השחורה שבה דעא"ש נמצא. בימים אדומים שכאלה, טוב להיזכר באמירתו המפורסמת של ראש ממשלת ישראל בגין כאשר הקנצלר הגרמני ביקר את מדיניות ישראל ודיבר על הצורך במדינה פלשתינית לפני עשרות שנים. בגין אז עמד בנאום מכונן וציין כי "מי שמעקם את האף - שיהיה לו אף עקום". באותו נאום ציין בגין גם כי הוא, שהיה במחתרת, איננו מפחד מאף אחד. טוב יהיה לו מנהיגי ישראל יקבלו את מנת האומץ הזאת וילכו לאור רוח המחתרות האצ"ל והלח"י.
מדינת ישראל, כידוע, היא מדינה ריבונית, וככזו היא חייבת לפעול כדי לממש את מטרותיה המדיניות, הצבאיות והאזרחיות, ובראשן החזרת החטופים במהרה. אסור לנו להיכנע לתכתיבים אמריקאיים או אירופאיים בדבר המשך המלחמה בעזה ובצפון או הפסקתה. מדינת ישראל חייבת להמשיך לפעול בעזה ובגבול הצפון למרות הלחץ האמריקאי ולא בגללו.
בסופו של יום, מערכת הבחירות האמריקאית תסתיים, והאתגרים שמדינת ישראל תצטרך להתמודד איתם רק ילכו ויתעצמו. המשך הקשר החם בין ארצות הברית לישראל חשוב מאוד לשני הצדדים, אך לא בזמן שבו צד אחד מנסה לכפות את מדיניותו על הצד השני. לכולם ברור כי יום אחרי הבחירות בארצות הברית מערכת הקשרים החמה תשוב לאיתנה. עד אז סביר להניח שנראה עוד קצת ספינים מצידו של ביידן ולו כדי לקושש עוד מעט קולות של אמריקאים מתלבטים.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים, משרת במילואים כקצין בדרגת רב־סרן מאז 7.10, כותב דוקטורט בתקשורת והיסטוריה
***