1. מזה שנים שהטלוויזיה נטולת אומץ. משום כך, היא מתמידה להשתמש באמצעים נמוכים כדי ליצור קהל רחב ולייצר רייטינג.
אפשר להבין מדוע טלוויזיה מסחרית חוששת כל כך להעביר הילוך ו'לעשות טוב', במובן הפשוט והצפוף של המילה. צריך הרבה תעוזה כדי למשוך אנשים ע"י טוב באמצעים מגוונים שאינם נמוכים.
אותו דבר התרחש בעולם הפרסום האגרסיבי ש'נותן בראש' ובעולמות המדיה הבוחרים להשתמש באמצעים מפתים - לעיתים קיצוניים - הנוגעים במכנה משותף 'רחב'.
דא עקא, שמה שאולי עבד בעבר, כבר לא ממש עובד בשנים האחרונות והרייטינג - בהתאם.
2. גופי מדיה גדולים רושמים ירידות מפליאות בתפוצה למרות תחזוקה שוטפת של 'סיפורים חמים' שכבר לא ממש מתאימים ללב הישראלי הנוכחי.
במשך זמן רב, זה לא גרם כמעט לאיש לשנות דיסקט, לחדש ולהביא 'משהו אחר' מהסוג שיעצים את הצופים ויבוז לראשונה לפחד הקמאי של יוצרי תוכן ש'זה לא יהיה מעניין' כי זה 'גבוה מדי'.
בעיניי, מדובר בביצה בתרנגולת; מה שמכונה 'הקהל הרחב' התרגל לסף ריגוש מסוים ובגופי מדיה גדולים ככל הנראה לא היו מוכנים לקחת את הסיכון ולהעלות אותו מעלה מעלה בעזרת תוכניות מרתקות ב'לבל גבוה'. נדמה שרף הקיצוניות - הן בחדשות והן בתוכניות בידור - לא היה יכול להיעצר אילולא היינו רואים בעיננו ש'וואלה, גם תוכן גבוה - יכול להביא רייטינג'.
3. בדיוק עכשיו זה קורה: תפנית מתבקשת ומלאת תעוזה בכל הנוגע לתפישת 'תוכן מעניין'. אולי זה מה שקורה כשכבר נדמה שאין לך מה להפסיד? לא יודע.
כך או כך, יצא שאחרי שהתאגיד (שאינו מסחרי) שם את הקלפים על היוצר של 'עוד ניפגש', הגיעה 'רשת' המסחרית ונתנה אור ירוק ליצירה חדשה שלו: 'ווארט' - פורמט חדשני ויחיד מסוגו בישראל שלא ברור איך לא עשו אותו קודם בצורה הזאת.
ו'וואלה, מתברר שהעסק עובד'; הרייטינג של 'רשת' עולה, הביקורות מהללות ולפתע כולם מגלגלים עיניים בפליאה מול הפלא הזה שנקרא 'טלוויזיה עם ערך מוסף'.
למעשה, זה תמיד היה שם; הסיפורים המחברים, האנושיות, היוצרים שיכולים ורוצים לעשות את זה אחרת. אבל מה לעשות, אף אחד לא העז (או לא ידע) לעשות את זה ככה; לא סרט תדמית על העולם החרדי, אבל גם לא עוד מהצהוב הצהוב הנדוש המעורר פיהוק או סלידה.
4. כמעט כל יוצר מכל סוג רוצה (גם) להשפיע; החל מלגרום לך להזיל דמעה, להזיז לך את הלב טיפה ועד להצחיק אותך. אבל יש מי שרוצה וזוכה לתת לעולם את הדבר הקשה ביותר לנתינה: לגרום לאנשים להשתנות לטובה, לעשות שלום, לסלוח, לגשר, לגרום לקהל רחב להכיר לעומק את האנושיות של ציבור מושמץ.
מתברר שהבמאי המשפיע בישראל נחשב די אנונימי ביחס לכמות ההשפעה החיובית שלו.
הוא לא זכה באוסקר ולא חתום בצהוב. קוראים לו אורי גרודר והוא האיש שהביא למסך עם שותפיו את 'ווארט' ו'עוד ניפגש'.
לא צפיתי, כי העניין אינו התוכן (שלדעתו אינו מיועד עבורי) - אלא התמה המרכזית מאחורי יצירתו של גרודר. הוא חוזר בתשובה ותיק ורציני, בוגר אונ' ת"א, ברסלבר למהדרין וסבא. אתם מבינים לאיפה זה הולך כשמניחים בידיו את מוניטור הבמאי.
5. אם אתם מחפש נקודה אופטימית בימים אלו, אין צורך לצפות ביצירותיו של גרודר. מראיון עיתונאי אישי שערכתי עימו עולה שהוא ישמח יותר שתלמדו תורה או תעשו 'התבודדות'. (הוא עצמו הצהיר כי לא צפה בסרט מחוץ לעבודתו המקצועית מזה כ-20 שנים).
כך או כך, משמח לדעת מה הולך כעת בעולם המדיה: שינוי עז מתרחש והביטחון כלפי מה שטוב ומחבר - עולה ומתעלה.
זה לא אומר שבקרוב לא יוצגו יותר על המסך תוכניות צהובות למשעי (הלוואי). אך נקודת ההתחלה הזאת, שהוכיחה את עצמה ברייטינג ובקורות מהללות - היא ללא ספק אבן דרך בעיצוב הטלוויזיה המקומית שהבינה - סוף סוף - שאפשר אחרת וזה גם משתלם כלכלית.
נדב גדליה הוא איש קראייטיב, עורך ויוצר הסרטים "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"