אבירם אטיאס וגיא זקן, לוחמי מילואים שאובחנו כפוסט טראומטיים, מספרים על ההתמודדות ועל חברם אלירן מזרחי איתו נלחמו יחד בעזה כתף אל כתף עד ששם קץ לחייו.

"הוא דימם לנו מול העיניים, זה דימום שלא רואים", סיפרו.

אטיאס בן ה-46 סיפר על חברו אלירן בראיון לכאן רשת ב': "הלכנו כברת דרך ארוכה, בפעם הראשונה שהוא הגיע לפלוגה ב-2006 נפשנו נקשרה. אלירן היה מאוד משמעותי בחיים שלנו, חבר, אח ושותף. עברנו יחד את המסע הזה של ההכרה בנו כנפגעי פוסט טראומה. חיינו את זה ביום-יום, בשיחות נפש אחד עם השני".

זקן סיפר בכאב על המראות הקשים בקרבות: "אין פה משהו שמישהו נתקל בו אי פעם. יש מלא גיבורי ישראל בכל תקרית, בכל פיגוע, בכל מבצע שהיה אבל תמיד זה נגמר אחרי יום יומיים או שבוע שבועיים. כמות ההורגים, הנפגעים והחטופים שיש לנו עכשיו – לא היה בחיים דבר כזה. כמויות של תקריות בקרב, זה לא מחבל אחד, שניים, עשר או עשרים זה עשרות רבות אם לא מאות".

הוא הוסיף: "מלא גופות, וחיילים שנהרגים לידך ונפצעים או מתפוצצים. אין דבר שאתה לא רואה, יש את המסוק האכזר הזה שאני כבר לא יכול לראות מרוב ההרוגים והפצועים שהעלנו לשם".

ההכרה בהם כפוסט טראומטיים לא קרתה מיד, אטיאס תיאר: "חודש לפני הסוף המ"פ שלי שם לב שמשהו אצלי לא כשורה. כשחזרתי הביתה פתאום הלילות השתנו, פתאום מצב הרוח השתנה, אבל הכל ברמה קיצונית. פתאום אתה קם בלילה וצועק ואשתך לא מבינה. אתה בסיטואציות הזויות עם עצמך, בכעסים אדירים על הכל – אתה כועס על המדינה, על המפקדים, על עצמך, כעסים לא הגיוניים".

אטיאס הוסיף בכאב: "אלירן השאיר לנו סוג של צוואה לא כתובה, הקושי שלנו כנפגעי הלם קרב זה להיחשף. אלמלא אלירן אני וגיא היינו בשלנו וכל היום היינו מתקשרים אחד לשני ואומרים 'שמור על עצמך'. הפחד הכי גדול שלנו זה שמישהו מאיתנו יעשה לעצמו משהו, אנחנו לא נעמוד בזה".