"אין לי את הלוקסוס להשפיל מבט"

הריאיון עם חבר הכנסת אלמוג כהן התחיל זמן רב אחרי השעה היעודה. בזמן שהמתנתי לו מחוץ לכנסת, כהן היה נוכח בדיון בבג"ץ בנוגע להכנסת עזתים לטיפולים רפואיים בארץ. הדיון התארך יותר מהמשוער, אך כהן התעקש להיות שם כדי למחות ולהשמיע את קולו של הציבור שהוא מייצג.

"לחמתי ואיבדתי עשרות חברים, חלקם מול עיניי", אמר כהן בדיון. "אני בא לפה כדי להשמיע את רצון הריבון. לא יכול להיות שאחינו, ילד בן שנה, מוחזק בעזה ואנחנו לא יודעים מה מצבו, ופה דנים במצבם של ילדים עזתים. האזרחים בעזה צהלו נוכח האונס של בנותינו. לא צריך לדון בעתירה ההזויה הזאת.

כשהריאיון מתחיל לבסוף, כהן מתנצל ומסביר: "הגעתי לשם מתוך אחריות לאומית וכמשרת ציבור, אבל לפני הכול – כאבא לילדים שדואג להם ולעתיד שלהם. הגעתי כדי לזעוק את הזעקה שלנו ולהעביר את הכאב של האנשים שחיים כאן. אני שמח שנשיא בית המשפט לא קיבל את עמדת העותרת והחליט שהטיפולים האלה לא ייעשו במדינת ישראל". הוא סיפר שקהל של כמה עשרות אזרחים הגיע כדי למחות וצעק "בושה" מול השופטים, מה שגרם להם להתכווץ בכיסאם. "נדמה שהשופטים הבינו לראשונה שגם בתוך קודש הקודשים שלהם העם הוא הריבון".

ביום שבו אנחנו מקיימים את הריאיון התפרסמה הידיעה על שחרורו של מנהל בית החולים שיפא. כהן זועם על ההחלטה, והפעם יש לו גם קשר אישי וכואב אליה. "זה ביזיון", הוא תוקף, "במקרה הזה יש לי נגיעה אישית, כי חברי הטוב רני גואילי שנלחם במחבלים ב־7.10, נחטף לבית החולים שיפא". אף על פי שגואילי, לוחם יס"מ, כבר הוכרז כחלל, חבר הכנסת כהן מאמין שהוא עדיין חי. "אנחנו אנשים מאמינים. שלוחי מצווה אינם ניזוקים. רני לחם בעוז באותו יום בקיבוץ עלומים והרג עשרות מחבלים. בשלב כלשהו נגמרה לו התחמושת והוא נתפס בשטח כשהוא פצוע. הוא הספיק לשלוח לנו תמונות של הפציעה שלו בקבוצת הווטסאפ של היחידה, ולשלוח את המיקום שלו. אני עוד מקווה לראותו משתחרר וחוזר הביתה".

ההחלטה התמוהה על שחרור מנהל שיפא היא עוד דוגמית לכך שמערכת המשפט וצמרת מערכת הביטחון הן שמנהלות את המדינה ולא נבחרי הציבור. אתה מרגיש שיש משקל לעשייה שלך במצב הזה?

"אני משרת את העם שלי ואני עושה את זה כי אני מאמין בזה. לא אני בחרתי את המשימה, לא תכננתי להיות פוליטיקאי בשום שלב בחיים, אבל זו השליחות שלקחתי על עצמי. המצב לא פשוט אבל יש גם אופטימיות, כי העם הזה הוא עם בריא וחכם, צמא לחיות ואוהב את החיים. אין לי את הלוקסוס להשפיל מבט, כי לא מעט אנשים נושאים אליי את עיניהם ומצפים שאשמיע את הקול שלהם וכך אני משתדל לעשות".

כנבחר ציבור מהקצה הימני של המפה הפוליטית, אתה סופג עלבונות ולעג בתקשורת. זה לא מפריע לך?

"אני משתדל להיות מ'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים'. זה המוטו שלי. כך מגיעים למעלה של להיות שליח ציבור אמיתי. אני לא מתרגש מההתקפות האישיות ואין לי את הפריווילגיה לתת לזה לפגוע בי. אני חייל במשימה למען אזרחי מדינת ישראל, ואני צריך להישאר ממוקד בעיקר".

לאחרונה אמרת על ארגון 'אחים לנשק': "הפקרתם אותנו למות ברחובות, שרפתם אותי ואת החברים שלי בתוך הבית כי הפקרתם את ביטחון המדינה. אתם ארגון אלים ומסוכן. לא נשכח את מה שעשיתם". זה לא היה חריף מדי?

"אני בעיקר כועס על הוזלת הביטוי הקדוש אחים לנשק", הוא אומר. "כל חיי הבוגרים לחמתי למען מדינת ישראל – הייתי אח לנשק. אח לנשק לא מסרב לאחוז בנשק, הוא לא נותן לאויב להדהד את דבריו, הוא לא אומר שכשתגיע המלחמה הוא לא יתייצב למשימה. הם לקחו ביטוי קדוש שמשמעותו היא 'אני אקריב את חיי למען כל אחד מעם ישראל' ועיוותו אותו לחלוטין".

"לבנותיי יש סיוטים שנהרגתי"

ב־7 באוקטובר הגיעו לאופקים, עיר מגוריו של כהן, כ־22 מחבלי נוח'בה והחלו במסע רצח. כהן, לוחם יס"מ מיומן בעברו, יצא מהבית ויחד עם חבריו לנשק, שחלקם נפלו בקרב, נלחם במחבלים שחדרו לעיר.

"יצאתי להגן על אופקים יחד עם חבריי לנשק, אלה האמיתיים, שחלקם כבר לא איתנו ונמצאים תחת כיסא הכבוד. הצבא לא הגיע, אבל לא הלכנו לשם יתומים. הלכנו עם בורא עולם, הרגשנו אותו דוחף אותנו, תומך בגב שלנו. זה לא רציונלי לרוץ לתוך האש, בטח לא כשאתה יודע שיש סיכוי גדול שתמות".

הוא מדגיש את הנחיתות הטקטית שהייתה לו ולחבריו מול מחבלי החמאס: "הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש, היינו בנחיתות טקטית משוגעת, אבל רצנו לתוך האש בהבנה שהחיים שלנו לא שווים יותר משל אף אחד אחר, וברוך ה' הצלחנו להציל חיים".

למרות שהיה בין אלה שנותרו בחיים, כהן ומשפחתו נושאים איתם מטען כבד מהבוקר הטראומטי ההוא. בנותיו הקטנות של כהן חוו חוויה קשה לאחר שחשבו בטעות שאביהן שיצא להילחם – נהרג. "הייתה שמועה שנהרגתי כי חבר שלי נהרג והוא היה לבוש כמוני. הבנות שלי סובלות מפוסט־טראומה והן מטופלות. ההתקדמות שלהן נעשית עקב בצד אגודל, וכל טריגר מחזיר אותן אחורה. הן כל הזמן חולמות שהורגים אותי", הוא אומר בצער. הטראומה התפרצה גם לאחרונה, כאשר מפגיני שמאל רדפו אחריו כששהה בחופשה משפחתית באחד המלונות באילת, ולבקשת הבנות הם עצרו את החופשה ושבו הביתה.

כהן עצמו סובל מפוסט־טראומה שהתעוררה לאחר הלחימה ב־7 באוקטובר, ובעקבות האובדן של חבריו ללחימה: "סיימתי לאחרונה טיפול רגשי בפוסט־טראומה", הוא אומר, "אבל זה עדיין איתי, בעיקר בלילות. יש כל מיני טריגרים שמעוררים את הפוסט־טראומה. אני לא יכול לראות טנדרים לבנים או לשמוע רעשים של פיצוצים". הוא ירד 16 קילוגרמים בחודשים האחרונים, מכיוון שהתרפיה שמסייעת לו היא פעילות גופנית. "בהתחלה הייתי רץ באגף השני של העיר, אבל עכשיו התחלתי לרוץ באזור שבו לחמנו. אני מאתגר את הפוסט־טראומה שלי", הוא מחייך.

כהן מאוד מזוהה עם אופקים ונאבק על זכויות תושביה. "אופקים היא עיר של גיבורים", הוא אומר, "תושבי העיר נלחמו לבדם במחבלים ב־7 באוקטובר". באותו יום הוא התקשר לשר גלנט מתוך הלחימה ותהה היכן הצבא: "אנחנו פה לבד, אני שומע את החברים שלי בקשר בבארי, במפלסים ובעלומים גוססים, הם אומרים אנחנו בלי תחמושת, תבואו. יואב, איפה הצבא?". לדבריו, גלנט ענה לו: "אנחנו מטפלים, הכול בסדר", ולא חזר אליו מאז.

גם אחרי 7 באוקטובר מתברר שאופקים לא נכנסה למתווה הפיצויים. כהן הודיע כי לא ישתתף בהצבעות בכנסת עד שהדבר יטופל. המאבק שלו הצליח והעיר תקבל את הפיצויים המגיעים לה.

לדעתך אופקים נפלה בין הכיסאות כי אתם שייכים לישראל השנייה?

"כן", הוא אומר, "אבל זה לא העניין העדתי כמו הגאוגרפי. בדרום יש בית חולים אחד ליותר ממיליון נפש. תושבי אופקים יודעים שלילדים שלהם יהיה הרבה יותר קשה להתקבל ליחידות כמו 8200 ו־504. יש הזנחה של הפריפריה וזה מוכר וידוע. אבל תפקידי הוא לא לבכות על מר גורלנו, אלא להעלות על נס את הגבורה של מה שקרה באותו יום, כשאנשים מאופקים יצאו באותו בוקר להציל את מדינת ישראל ובכל זאת, בגלל קריטריונים טכניים, לא נכנסו למתווה הפיצויים. כשאני רואה עוול כל כך זועק, אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהמשיך להתנהל כאילו שום דבר לא קרה".

להכיר את האויב מבפנים

כהן טוען כי תרבות עצימת העיניים היא שהביאה את מדינת ישראל לאירועי 7 באוקטובר. "כבר בחודש מאי בשנה שעברה בוצע ירי על שדרות בשעה שלוש וחצי בצהריים, השעה שבה מוציאים את הילדים ממוסדות החינוך. בעקבות הירי הזה פתחתי לשכה בשדרות ואף זעקתי והתרעתי שהחמאס מתכנן לשחוט ילדים בעין השלושה, בשדרות ובאופקים. לעגו לי, אבל זה בדיוק מה שקרה".

איך ידעת?

"אני לא נביא, אני פשוט מכבד את האויב ולא מזלזל בו".

7 באוקטובר בעיניך הוא תוצאה של זלזול באויב?

"זלזול באויב וחוסר היכרות איתו, חוסר יכולת לדבר בערבית, ואני מתכוון למנטליות ולא לשפה. כשפתחתי לשכה בשדרות וזעקתי על הכנסת הפועלים מעזה, הזהרתי שאלה אינם פועלים אלא סוכני מודיעין. צחקו עליי ולעגו לי, טענו שאני רוצה להבעיר את המזרח התיכון ושאני פרובוקטור", הוא משחזר. "אבל כשבדקנו את הגופות של מחבלי הנוח'בה שהרגנו באופקים, ראינו שיש להם מפות ותצלומי אוויר מדויקים לפרטי פרטים. הם אפילו ידעו באיזו שעה מוציאים ספר תורה בבתי הכנסת! אין לי ספק שהפועלים העזתיים הם שהביאו את המידעים הללו".

כהן היה בעברו סוכן מודיעין משטרתי ופעל בתוך ארגון פשיעה באזור לכיש. "ההיכרות שלי עם החברה הערבית והתרבות המזרח־תיכונית הגיעה מהשירות שלי. כסוכן סמוי, הערבים היו הקליינטים העיקריים שלי. אני מכיר את תפיסת עולמם הדתית של העזתים ואת החינוך שהם נותנים לדור הצעיר, שמושתת על קנאות דתית ורצחנית".

לטענתו, חוסר הכבוד כלפי האויב הוא שורש הקונספציה: "כאשר מכבדים את האויב, נאלצים ללמוד אותו. כאשר הבסיס שעליו בונים את התשתית הביטחונית הוא עקום ולא מכירים את האויב, גם לא מגיעים למטרה".

"הימין הוא אריה בכלוב"

בחודש מאי 2023 התחילו להתרחש עשרות אירועים ביטחוניים בדרום, ובנקודת הזמן הזאת הבין כהן שמתוכננת מתקפה כלשהי על ישראל: "התחילו לשחק איתנו בגדר, ירו טילים על שדרות, שלחו מטענים והבעירו צמיגים, והבנתי שיש פה משהו שהוא מעבר להפרות סדר רגילות. הם לא עושים דברים סתם, זה לא ספורדי, הכול מכוון", הוא מסביר. "כל מהותו של האויב היא שוהאדה. העזתי רוצה להגשים את עצמו כאדם שמת מות קדושים. עומד מולנו ארגון דתי, אסלאמיסטי, רדיקלי, ג'יהאדיסטי. הכול אצלם מחושב כי הכול נחשב לפעולה דתית של הגשמה עצמית וכל פעולה שלהם כלפינו טעונה במשמעות דתית".

להבנתו, ראשי המערכת הביטחונית אינם מבינים את הראש הדתי החמאסי ולכן מקלים ראש בפעולות שלהם. "אתן לך דוגמה. באחד החגים לפני 7.10, הרמטכ"ל חגג את החג עם החיילים במוצב בעוטף עזה, ובאותו חג ירו על המוצב הזה. מי שלא מבין את המשמעות של הירי הזה פשוט לא מבין ערבית: המטרה שלהם הייתה לרמוס את הכבוד הלאומי שלנו, יותר מאשר הניסיון לפגוע ברמטכ"ל. הם יודעים שכשהכבוד הלאומי של האויב שלהם רמוס, קל יותר לפגוע בו.

"זו גם הסיבה שיצאתי באופן חריף נגד הסרבנות: קראתי בתקשורת שלהם שאיסמעיל הנייה רואה בזה סמל לחולשת הצבא. הנייה ידע שטייסים לא מגיעים למילואים ודיווח על זה בתקשורת הערבית. מבחינתנו זה כמו שהם יכתבו באותיות קידוש לבנה 'הולכים לתקוף את ישראל'. הסרבנות הייתה קטליזטור אדיר לאירוע 7.10".

הוא מתייחס גם להנהגות מסוימות של מנהיגי החמאס כאיתות מובהק למתקפה: "כשיחיא סינוואר מצטלם עם ילד על הידיים ונותן נאום שוהאדה כפי שהוא עשה, זה הסימן הכי מובהק שהולכת להיות מתקפה. בתרבות הערבית הילד מסמל המשכיות, וכשסינוואר נושא נאום עם ילד על הידיים וסרט החמאס על ראשו, הוא בפועל אומר לנו 'תהיו מוכנים, אנחנו הולכים לתקוף אתכם'. כשצפיתי בכל הסימנים המחשידים הללו הרגשתי חובה מוסרית לזעוק".

כהן מגלה כי ההתרעה על אירועים כדוגמת 7 באוקטובר קיימת במערכת הביטחון כעשור. "כשהייתי לוחם ביס"מ היינו מקדישים שני צוותים לכוננות לאירועים מהסוג הזה. צריך להבין ש־7 באוקטובר זה רק קדימון, מפני שכרגע, בעודנו מדברים, יש עשרות אם לא מאות אלפי כלי נשק וחמושים שרק מחכים ליום פקודה. כל מקום שתצביעי עליו במדינת ישראל כרגע מאוים".

מה לדעתך צריך לעשות בצפון?

"לדעתי זו הייתה טעות לפנות תושבים מהצפון. זה איפשר מרחב מחיה לא בריא להנהגה. אני קורא לזה 'סינדרום כיפת ברזל' שבו לקחנו כלי שאמור להיות נדבך, תמיכה, והפכנו אותו לעיקר. אם לא הייתה כיפת ברזל זה היה מכריח אותנו לפעול ולא היינו מגיעים ל־7 באוקטובר. התפיסה שאומרת שאפשר לדחות מלחמות באצטלה של דיפלומטיה היא שגויה מיסודה. הרצחנות הדתית של חמאס וחיזבאללה בלתי ניתנת לשינוי".

אתה סבור שהרמטכ"ל צריך להתפטר מתפקידו?

"הדבר הראשון והמוסרי ביותר שקיים אצל לוחמים הוא הדוגמה האישית. לכן ההשלכות של הדוגמה האישית של הרמטכ"ל בהקשר הזה משמעותיות מאוד. בכל פרמטר צבאי: מבצעי, מקצועי ואופרטיבי, היה פה כישלון מהדהד. זה מחדל יום כיפור על סטרואידים", הוא אומר. "לא נעשו פעולות פשוטות שיכלו למנוע לפחות חלק מהטבח, אם לא את כולו. כואב לי מאוד כי יכולנו למנוע את זה. הסימנים התחילו להגיע באחת עשרה בלילה, כשהייתה בעיה עם אמצעי חיוני של 8200 שאמור היה להוציא התראה מאוד משמעותית. היו צריכים להקפיץ טכנאים ולא הקפיצו, אני לא יודע למה".

מה דעתך על תאוריות הבגידה?

"אני לא יכול לדבר על בגידה, כי אין לי עובדות שמוכיחות את זה ולכן אני נזהר מאוד. אבל היום הזה הוא לא הגיוני מכל הבחינות של ההתנהלות: אופרטיבית, טקטית, אסטרטגית, העברת ידיעות, תפקוד חיל האוויר והפעלת נוהל חניבעל. כל זה לא קרה".

מי לדעתך צריך לזוז מתפקידו בצמרת הצבא?

"כולם בלי יוצא מהכלל".

ובדרג המדיני?

"אנשי הצבא הצילו את הדרג המדיני מאחריות כשהם לא יידעו אותו על הסימנים המחשידים", הוא אומר. "אי אפשר לקרוא ל־7 באוקטובר כישלון מדיני אם לא יידעו את נבחרי הציבור. זה מחדל צבאי ומודיעיני מלא מלא. אין פה משהו אחר".

עם זאת, הוא לא מנקה את הדרג המדיני ואת נבחרי הציבור של הימין מאחריות לקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר ומחוסר המסוגלות למשול. "הימין חלש ולא יודע לשלוט, רוב נבחרי הציבור של הימין מפחדים ממוקדי הכוח שבידי השמאל", הוא אומר. "חוויתי את זה על בשרי. אחרי שחשפתי את פרשת המרגל, ובגלל שעשיתי זאת, קראו לי לחקירה ב־433 על תיק שנסגר כבר לפני 13 שנה. הם עשו לי 'הקש בגג'. ככה הם מנסים להפחיד את כל נבחרי הציבור שלנו".

הצליחו להפחיד אותך?

"לא. אני נקי כפיים ובר לבב. כשקראו לי לחקירה כינסתי את אנשי לשכתי ואמרתי להם שאם עד עכשיו השקענו 50 אחוז כוח בנושא, אנחנו מעלים ל־100 אחוז. דאגתי גם להעביר מסר לשלושת הפרקליטים שמינתה הפרקליטות כדי לפשפש בחיי ולמצוא משהו שמזכיר עבירה, שהם לא מפחידים אותי".

אם הימין לא יודע למשול, לשם מה הולכים לקלפי? ממילא השמאל שולט.

"לשמאל אין מה להציע", הוא אומר. "הם כל הזמן מציעים עוד מאותו דבר. בני גנץ, אדם שישב בטקס זיכרון משותף לפלשתינים ולחיילי צה"ל הקדושים, שהשרוך שלהם שווה יותר מעזה על כל יושביה, שאירח את אבו־מאזן שמשלם לרוצחי היהודים לפי תעריף גולגולת, יכול לנהל מדינה? הימין חי בתודעת עבד. אנחנו כמו אריה בקרקס - הוא אריה, אבל חי בתודעת שבי וחולשה. הימין הוא אריה בכלוב". הוא סבור שאת היועמ"שית צריך לפטר. "אנחנו לא יכולים לנהל מדינה תחת איום השבתה, ולא משנה של מי. אני בעד חופש הביטוי", הוא מדגיש. "הפגנות, גם של אחינו מהשמאל, זה נפלא, אבל אי אפשר להצדיק אנרכיה".

מדוע ראש הממשלה לא אומר את הדברים הללו?

"כי אנשי הימין לא עומדים מאחוריו. הימין חלש".

הריגול שעיכב את התמרון הקרקעי

כאמור, לפני כמה חודשים חשף כהן פרשה שהוסתרה על ידי מערכת הביטחון, בנוגע למרגל שאחרי 7.10 חדר לחמ"ל הכי רגיש בפיקוד דרום, תיעד חומרים ברמת סיווג גבוהה ביותר והעביר אותם לידי אזרחים. זהותם של האזרחים חוסה תחת צו איסור פרסום ולא הוגשו נגדם כתבי אישום, אף על פי שקבלת מידע מסווג היא עבירה פלילית.

"הצבא לא מוכן להודות בתקלה שקרתה בפרשה הזאת, למרות שבכתב האישום אפשר לראות שחור על גבי לבן כי מדובר בריגול חמור. המרגל התנהל בצורה מאוד אסרטיבית עם הרבה ביטחון עצמי. הוא הכניס אנשים מבחוץ לתוך הצבא, אנשים שידעו שאסור להם להיכנס למקומות הרגישים הללו".

למה אין כתבי אישום נגד האנשים הללו?

"לא יודע. לכן הגשתי לבג"ץ עתירה בנושא", הוא אומר. "האיש ישב במשך שבוע ימים בנקודת המודיעין הרגישה ביותר של מדינת ישראל, תוך שהוא מצלם תמונות, מתעד ומעביר חומרים לאזרחים שזהותם ידועה לפרקליטות אבל אסורה בפרסום".

אתה יודע במי מדובר?

"לא. אם היו לי את השמות הייתי מפרסם אותם מיד". הוא מספר שבדיון בנושא העתירה שלו, קצין בדרגת אל"מ לקח אותו הצידה ואמר: "אלמוג, רד מאיתנו, יש לנו מספיק על הראש". "אמרתי לו: אין לי אינטרס לפגוע בכם, אתם הצבא שלנו, אני אוהב את הצבא. אבל כשאני שואל אותך מה המניע של המרגל ההוא ואתה אומר לי שאתה לא יודע, אני לא יכול להרפות מהנושא הזה".

הוא טוען כי פעולת הריגול דחתה בעקיפין את התמרון הקרקעי, בשל המידע שנחשף על ידי המרגל. "הוא שרף מידעים ברמה של שותף סוד, סיכן את ביטחון כוחותינו, סיכל מידע שקשור בנושא החטופים. הוא היה בחמ"ל שבו כל המידע הזה עבר והוא ידע מה הוא עושה".

מה לדעתך היה המניע שלו?

"המידע הזה שווה זהב וידע זה כוח, במיוחד לפני שמתחילים תמרון קרקעי".

כשרק התחיל לדבר בתקשורת על הנושא, לעגו לו באולפנים. "לא התרגשתי כי יש לי הוכחות להכול. אני נלחם כדי להוציא את האמת החוצה, גם אם היא מאוד מאוד קשה לעיכול. זה לא אירוע טקטי, זה אירוע טרגי וקולוסאלי. אני לא יכול לישון בלילה עם הידיעה הזאת, ולכן אני קורא מכאן לכל מי שיש לו חברים ומשפחה בפרקליטות, במערכת בתי המשפט או בפיקוד הדרום: תשיגו לי את השמות של אלה שקיבלו מהמרגל את המידע ואני אמצא דרך לפרסם אותם. אני מבטיח שתוך 15 דקות השמות האלה יהיו בחוץ, אל תשאלו אותי איך".

מדוע זהות האנשים הללו חשובה כל כך?

"ברגע שיהיו לי את השמות אפשר יהיה להתחיל להבין מה המניע של המרגל, לאן הגיע המידע ואולי גם למה לא מוגשים כתבי אישום נגד האזרחים הללו".

אתה חושב שהפרשה הזאת קשורה למחאה נגד נתניהו?

"אני לא יודע לענות לך, אבל זה לא מן הנמנע. יש תמונות של המרגל עם אנשים בכירים מאוד, בכירי צה"ל בעבר, אנשי ציבור ואפילו עם שופט עליון".

גאה להיות חבר כנסת

איך היחסים שלך עם יושב ראש הסיעה שלך, איתמר בן גביר?

"מצוינים ברוך ה'", הוא אומר. "אני חבר זוטר בסיעה, אם לומר את האמת. אין לי תפקיד, אני לא שר ולא יושב ראש ועדה, אני חבר כנסת פשוט ואני גאה בזה. אני לא נמצא בתודעת עבד ולא בתחושת קיפוח, אני אריה", הוא מחייך. "לפעמים מחוקק יכול לעשות מה שעשרה שרים לא עושים, כמו למשל חוק הפרוטקשן שהעברתי. אני עוקב אחרי היישום שלו, הוגשו בעקבותיו כבר כשמונה כתבי אישום, כולל ענישת מינימום".

הצטרפת למפלגת עוצמה יהודית שמצביעיה מסורתיים ודתיים. באיזה אופן אתה מחובר לשורשים היהודיים שלך?

"הבסיס של המלחמה שלנו הוא יהודי והיסטורי. זוהי ארץ אבותינו וכך צריך להתייחס אליה. לניתוק מהמסורת יש תפקיד מאוד משמעותי במה שקרה לנו, כי אי אפשר להתנתק מבסיס האם בלי לשלם מחיר. אני אדם מאוד מאמין, ספגתי בבית אבא את ההבנה העמוקה שהדת והמדינה הולכות יחד. בלי הדת לא תהיה מדינה. באותו יום ארור של 7 באוקטובר ראינו גם אור גדול של גבורה, אחדות וכמיהה להציל חיים. זה מה שנותן לי תקווה. העם שלנו עם בריא, חכם וחפץ חיים. זה עם שחייב לנצח".

***