כשנכנסו לכפר עזה בשבעה לאוקטובר הצוות הזה פה בתמונה, של יחידה מיוחדת יצא לחלץ תחת אש פצוע וחזר להילחם.
פגשנו את חלקם עוד קודם בשער הישוב, הם היו מכוסים על המדרכה ליד הרכב של זק"א כשרק נעלי הצבא האדומות מציצות מתחת השמיכה וחבריהם נלחמים בפנים, אחרים באו אלינו ושאלו אם יש לנו תחמושת מיותרת כי שלהם נגמרה.
התחקיר על בארי שמפנה את זרקור הביקורת אל התנהלות אותם יחידות, שכן הגיעו לעוטף ביום הטבח, הוא הזוי ומנותק.
לא שאין מה לתחקר, לא שהכל היה מושלם בהתנהלות אבל הסיפור של הטבח הזה לא יכול ולא צריך להתחיל בלוחמים הגיבורים שחרפו נפשם בקרבות.
יש פה הרי כל כך הרבה מחדלים של הפיקוד הבכיר מהאינדיקציות שלפני הטבח ועד התפעול והזרמת הכוחות של אותו יום ברמה צהלית,
ואיך הגענו בלי כלכלת חימושים מספיקה לארוע הזה ועוד מיליון מחדלים שחייבים להיבדק עד תום.
זריקת האחריות והעברת כובד משקל המחדל מהגנרלים ללוחם בש.ג. זה הכי רחוק ממה שמצופה ממפקדי צה"ל.
והתחקיר הקטן הזה על קיבוץ אחד הוא בדיוק ההוכחה למה עכשיו כשאנחנו באמצע המלחמה הדבר האחרון שצריך לעשות זה חקירות ותחקירים. עכשיו צריך להילחם.
המציאות הזו שבמקום שמפקדינו וחיילינו יאחזו בנשק - אוחזים בעורכי דין היא פשוט פגיעה במאמץ המלחמתי. מלחמות פנימיות בין קצינים, שיח של האשמות והכפשות, פילוג ושיסוי בחברה- פוגעים באחדות הצבא והעם, זה כל כך רחוק מכל מה שאנחנו צריכים עכשיו. אחדות.
חייבת להיות פה בדיקה יסודית ומקיפה. חייבת לקום פה ועדת חקירה ומי שאחראי על המציאות שהובילה אותנו למחדל הזה בהנהגת הצבא והמדינה יצטרך לעמוד מול העם. אבל לא עכשיו. לא באמצע הקרבות.
עכשיו ביחד. יש לנו עוד חטופים להחזיר, יש עוד דרך להכנעת חמאס וחיזבאללה, עכשיו כולנו נלחמים.