הדס לוינשטרן, שבעלה הרב אלישע ז"ל נפל בקרב בעזה, התארחה באולפן ערוץ 7 ושחזרה את הרגעים הקשים בהם קיבלה את הבשורה המרה על נפילת בעלה - בעיצומם של ימי חג החנוכה האחרון.
"אלישע נהרג בנר שביעי של חנוכה. יום לפני כן נהרגו שמונה גולנצ'יקים. כל הבוקר הסתובבתי עם לב שבור. בכיתי לאבא שלי בטלפון ואמרתי לו: 'אבוש, אנחנו לא יכולים עם הכאב הזה. אנחנו רוצים את הטוב הזה של כולם יחד'", פותחת לוינשטרן את סיפורה.
"אחר כך הדלקנו נרות, ובדיעבד הסתבר שהמודיעים של קצין העיר כבר הגיעו אלינו, אבל ראו שאנחנו מדליקים נרות, אז הם החליטו לחכות בסבלנות. היינו שם אני, ההורים שלי, אחותי, הילדים שלה, והילדים שלי, אנחנו אשכנזים, זה המון חנוכיות, זה אחד אחרי השני, ושרנו המון שירים. התיישבנו לאכול ארוחת ערב ואז נשמעה דפיקה בדלת", היא נזכרת ברגע הקשה ביותר.
את הרגעים הבאים היא מתארת אבל מודה שעל רובם שמעה לאחר מכן. "משם זה הפך להיות סוג של תסריט שאני יכולה לספר עליו אבל הוא כמו סרט. אני יכולה להגיד איפה הייתה כל אחת מהדמויות באותו רגע, ומה קרה, אבל הרגע עצמו הוא באמת רגע שאי אפשר לתאר אותו. מהרגע שהם נכנסו הבנתי מה הם רוצים להגיד. בהתחלה צעקתי 'לא, בבקשה אל תגידו לי'. אבל הם חייבים. הסתכלתי ימינה ושמאלה רואה שהילדים שלי לא נמצאים כי אחותי לקחה אותם לחדר השני. ביקשתי שיחזירו אותם לסלון. ביקשתי מקצין הנפגעים שיגיד שוב את הטקסט והוא אמר. הגדולים הבינו מיד, הקטנים היה צריך איזשהו תיווך".
"צעקתי שאינני מוכנה להיכנע. וזה נכון, אני מודעת לחלוטין להשלכות, גם של המשבר הלאומי של השבעה באוקטובר וגם למשבר הפרטי שלנו, אבל אני לא מוכנה שהמציאות תכתיב את הדרך שבה אני חיה. המציאות היא תמיד סובייקטיבית ונתונה לפרשנות. אני לא קוראת לזה לא אסון ולא חורבן. האתגרים הם פה ואני לא מקטינה אותם, אבל אני בוחרת לראות את האור, לחיות את החיים בעוצמות, ולהיאחז בטוב", היא מוסיפה.
"הרבה אנשים אומרים לי 'תפסיקי להיות כל כך חזקה'. קשה להם עם זה שאני מחייכת, שאני מתאפרת, שאני ממשיכה. ואני עונה להם שאלו לא הכוחות שלי אלא הכוחות שאני מקבלת מההישענות על עם ישראל. ויש לכך גם עוד עניין. למחבלים במחילות יש קליטה. הם רואים אותנו. אני באמת חושבת שלא מגיע לסינוואר לראות אותי נשברת", מסכמת לוינשטרן.