השבוע ביום חמישי יט בתמוז יחול יום פטירתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל. הרב הרצוג היה מעורב מאד בנושאים צבאיים ומדיניים בהיותו הרב הראשי לישראל.
אחד האירועים המסעירים היה כאשר ארגן עצרת בבית הכנסת "ישורון" בירושלים ונאם שם נאום חריף ותקיף כנגד ה"ספר הלבן" ולאחר הנאום הוא קרע את הספר לגזרים. בתקופת השואה הוא ביקר בארה"ב ובפגישתו עם הנשיא ניסה להפעיל לחץ על ארה"ב להתערב במלחמה באירופה ולא להתעלם מהאסון הנוראי שם.
כאשר הנאצים התקרבו לארץ ישראל הוא הרגיע את תושבי ישראל באומרו: "חורבן שלישי לא יהיה". לאחר המלחמה נסע לאירופה על מנת להציל ילדים שנמסרו למשמרת בכנסיות ובמנזרים כדי להצילם משמד רוחני.
הרב הרצוג ליווה במהלך מלחמת השחרור את חברי "משואות יצחק" שנקראה גם על שמו בחייו ובכלל היה זמין לשאלות ששאלו אותו בכל מקום. אני רוצה להציג שאלה אחת שנשאל הרב בתקופת מלחמת השחרור שיש לה זיקה גם לתקופתנו וזו לשונה:
בימי מלחמת השחרור, בשנת תש"ח, ביקשו להקים גדר בטחון מסביב לשכונת קרית שמואל בעיר טבריא, מחשש התנפלות הערבים על שכונה זו. אם מותר במקרה זה, להמשיך בעבודה גם בשבת.
הרב דן בסוגיות של פקוח נפש ולבסוף הוא כותב כך:
... ועל כן, במקום שלפי דעת המומחים, קרוב הדבר עפ"י השערה, שיתנפלו גוים על עיר מערי ישראל, מותר לבנות מקומות התגוננות בשבת, כשמשערים שהזמן דוחק ויש חשש סכנה לדחות למוצש"ק, והכל תלוי בשיקול דעתם ובשיפוטם, ...ובנוגע לעצם התועלת שבגדרי תייל, והטעם שעלולים להתנפל תחילה על העיר העתיקה, בזה אין אנו הרבנים מומחים להחליט, כי זהו ענין של איסטרטגיה ...
הרב הרצוג מחלק בין תפקידו של הרב בידיעת ההלכה לבין הבנתו במציאות הביטחונית. הרב מפריד בין התחום ההלכתי שעליו הרבנים מופקדים לבין המציאות שעליה מופקדים המומחים. זה יכול להיות בהקשר לסוגיות ביטחון, פוליטיקה כלכלה ועוד. חשוב להגדיר מהו התחום ההלכתי ולאפשר למומחים לקבוע את המציאות. הערכת מציאות היא מורכבת. זו לא מתמטיקה פשוטה והיא יכולה להיות מושפעת מגורמים שונים.
אנו מצויים חודשים רבים בתוך מלחמת "חרבות ברזל" ועולות חדשים לבקרים שאלות הלכתיות קשות ומסובכות הקשורות לדיני מלחמת מצוה, שבת, כשרות ועוד. וישנה סוגיה נוספת שעומדת על הפרק – סוגית עסקת החטופים. ההלכה הצרופה קובעת שפדיון שבויים הוא ערך עליון. יש גם סוגיות האומרות שאין לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן. אולם שאלת שחרור החטופים ממנהרות החושך בעזה אין לה כל תקדים הלכתי.
מעולם לא עמדנו מול אירוע של מלחמה ממושכת שאחת ממטרותיה המרכזיות היא שחרור חטופים שנחטפו שלא באשמתם, ויש לנו אחריות מוסרית ביחס אליהם. מעולם לא עמדנו בשאלה כזו שיש לה גם משקל חברתי וסכנה גדולה להעמקת הקיטוב בחברה הישראלית. מעולם לא עמדנו בסכנה קיומית בו בזמן שאנו נושאים ונותנים ביחס לשחרור החטופים. כדי להגיע לפסיקה בשאלה האם מותר לחתום עסקה עם האויב להצלת החטופים, צריך להכיר את כל פרטי העסקה, את כל ההשלכות שלה ביחס לשבע החזיתות שמצויה בהן מדינת ישראל. לכן, רב - ככל שיהיה גדול ופוסק בעל שיעור קומה - יידרש לדעת ולהכיר את המציאות בצורה מעמיקה וטובה בטרם יוכל לפסוק בשאלה זו.
ובשולי הדברים: יש כיום שני אוהלים שמתוכם עולות שתי זעקות שונות: האחד, אוהל הגבורה שמבקש לחזק את ידי הממשלה להמשיך ולהילחם עד לניצחון. השני הוא אוהל החטופים (=ככר החטופים) שזועק את זעקת האומללים שנמצאים במנהרות החושך. בשני האוהלים נאמרים מסרים צודקים. צריך לנצח, זו חובתנו, וצריך להמשיך ולהילחם עד לניצחון - ומצד שני צריך לשחרר את החטופים שסבלם לא יתואר וחייהם בסכנה עכשווית.
כאמור, מתוך שני האוהלים נאמרות קריאות ערכיות וחשובות, אולם המחיר של חוסר שיח בין שתי הקבוצות גורם לכך שמי שזועק לשחרור החטופים הוא בצד מסוים של המפה הפוליטית ומי שקורא לניצחון הוא בצד השני. כך הקיטוב בחברה הולך ומעמיק, וגם ההכרעה הולכת ונעשית קשה ביותר. לכל הכרעה יש מחיר. מצד אחד יש פקוח נפש מיידי לחטופים, ומצד שני עלול להיות פקוח נפש ציבורי.
צריך לאפשר למומחים לקבל החלטה מקצועית וטהורה. רק הם יכולים להתבונן על המרחב כולו ומתוך כך לקבל החלטה. ועלינו מוטלת חובה להיות רגישים, אכפתיים לכל אלו שסובלים בתקופה הזו: המשפחות השכולות, הפצועים וכמובן משפחות החטופים. לשמוע את הזעקות, לחזק ולתמוך בכל אחת מהן.
חלילה אל לנו לפסול את הקול האחר; להיפך, להיות קשובים ולהבין שאנחנו עומדים בפני דילמות שעוד לא עמדנו מולן מאז הקמתה של מדינת ישראל. מילים אלו נכתבות בעיצומו של יום י"ז בתמוז, תחילתם של ימי בין המצרים. בית המקדש נחרב בשל שנאת חינם, וגם בשל התעקשותו של רבי זכריה בן אבקולס. ימים אלו חייבים להיות ימי הקשבה והבנה של כל צד - שינוי האווירה בחברה הישראלית יאפשר למנהיגים לקבל החלטות מקצועיות וטהורות עם כמה שפחות שיקולים זרים.