מערכת החינוך בישראל היא בבואה למשבר הערכי הפוקד את החברה בישראל. לאן נעלמו אנשי החינוך במדינת ישראל? השמועה מספרת שפעם חזר בנו של הרב אריה לוין הביתה וסיפר לאימו שהרב בתלמוד תורה גער בו והעניש אותו על מעשה קונדס שעשה. אשת הרב נטלה את כף ידו של בנה בידה, הלכה לתלמוד תורה וחיפשה את הרב. משמצאה אותו אמרה לו: מבקשת אני ממך כי בכל פעם שתהיה סבור שבני ראוי לחינוך, חנך אותו כטוב בעיניך, סומכת אני עליך במאת האחוזים. בנו של רבי אריה גדל ונעשה מורה הוראה גדול בישראל. סיפור זה ממחיש את האמון הבלתי מסויג שנתנו תלמידי חכמים במלמדים של בניהם.
בשנים האחרונות אנו עדים למגמה הולכת ומחריפה של מחסור באנשי הוראה במערכת החינוך. המכללות לחינוך מציעות לצעירים הטבות מרחיקות לכת, אולם גם הן לא מושכות צעירים למקצוע ההוראה. נשאלת השאלה: כיצד מקצוע הנחשב במסורת ישראל לחשוב ויקר ביותר, עד שמלמדי תינוקות נקראים "מצדיקי הרבים ככוכבים", הפך ללא רלוונטי עד כדי כך שמיטב בנינו סולדים ממנו?
תשובות רבות לדבר, אולם מחמת קוצר היריעה ניגע בלב הדברים, ולא, אין זה קשור לשכר הנמוך שוודאי גם הוא קטליזטור לבריחה מהמקצוע.
כשהיינו ילדים והבאנו מכתב הביתה מבית הספר, חששנו כל הדרך הביתה מה יהיה. הורינו הביטו בנו במבט נוזף, לפעמים גם נענשנו והבטחנו שלא נחזור על מעשינו. עולמנו היה ברור. היה מותר והיה אסור, וגם אם עשינו שטויות, דרך התשובה הייתה ברורה לנו. כיום המורים מקפידים לשלוח בעיקר מכתבי עידוד והצטיינות, ואם ישנה מורכבות מול תלמיד, היא מטופלת בדחילו ורחימו לבל ייפגע חלילה ביטחונו העצמי של הילד. יש בכך הרבה מן החיוב, ואני רואה בכך "אפליה מתקנת". אם בעבר 'יראת העונש' הייתה עיקר הדרך החינוכית (שהייתה אופיינית לחינוך בגלות), הרי שהיום עיקר הדיבור הוא של תשובה מאהבה, הכרת הערך והנעה חיובית, וכך ראוי ונכון. זוהי תורת ארץ ישראל שמיוסדת על תשובה מאהבה ויראת הרוממות.
בורא עולם מחד ומערכת החינוך מאידך דורשים מהמורה, העמק אל תוך נפשו של תלמידך וכרה משם את מרגליות נשמתו, בנה את התלמיד בטוב ובאהבה מתוך אמון בכוחותיו. כך ודאי ראוי ונכון, וכך ייבנה עיקר החוסן של תלמידינו. אולם לצערנו קורה לעיתים שתלמידים מנצלים לרעה את האמון הרב שנותנים בהם, ויש צורך לאחוז לפעמים גם ביראת העונש ובהטלת כובד הסמכות והענישה.
כאן פעמים רבות עומדים ההורים כחומה בצורה להגן על ילדם העשוק והנגזל מפני מערכת שחפצה להתעמר בו חלילה, והם יבואו חשבון עם המורה, עם ההנהלה ועם כל העולם. במצב כזה מנהלים רבים חוששים ומיישרים קו עם ההורים, ונותנים למורה הוראה להתקפל וליצור שקט תעשייתי גם אם הוא מדומה, העיקר לא לעורר מדנים ולא להכעיס את ההורים החרדים על גוזלם, גם אם הוא בכיתה י"ב.
פעמים רבות נידון העניין בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות. המורה הופך לנושא לדיון, והחלטותיו, שנעשו מתוך מכלול שיקולים שרק הוא ומנהלו יודעים אותם, נידונות בכל בית מבתי התלמידים עם התלמידים ובלעדיהם. סמכותו של המורה מתכרסמת, ומעמדו בעיני תלמידיו שמסר עליהם את נפשו יורד פלאים.
אם ההורים לא מאמינים במורה ולא סומכים עליו, כיצד יסמכו עליו התלמידים? ומכאן הדרך להיחלשות התלמידים גם ביראת השמיים קצרה, שכן מורא רבך כמורא שמיים, ואם אין מורה רב, לא תהיה גם יראת שמיים.
כך הולכת ונוצרת מציאות שבה אנשי חינוך עם חזון, סבלנות ועין טובה אינם מוכנים להיכנס מתחת לאלונקה של העבודה הסיזיפית של חינוך הדור, מסיבה אחת בלבד: אין להם פרטנרים, הם ניצבים לבדם מול הקשיים, ובשעת הצורך איש לא יהיה שם כדי להושיט להם יד ולעודדם. במצב כזה רק אנשים אלטרואיסטים יהיו מוכנים לבחור בשליחות כזו. ודאי שדורנו עסוק בתשובת המשקל ליחס שניתן לתלמידים בדורות קודמים, שבהם היו מענישים בעונשים קשים, אולם התיקון כבר נעשה, והמערכת הפנימה היטב שהתלמיד הוא פיקדון קדוש בידיו של איש החינוך, ועליו לנהוג בו כגנן המשקה את גינת המלך. נשוב אם כן אל דרך האמצע, נדאג לרווחתם של ילדינו התלמידים מחד, וניתן אמון והערכה למורים ולמערכת החינוך מאידך, לא נבקר את המורים, לא בקבוצות הווטסאפ ולא באוזני ילדינו. נשמיע באוזניהם רק מילות הערכה למחנכיהם, ואם יש ביקורת, היא תיאמר בדלתיים סגורות ובשיחת רעים מול המורה.
אז נזכה לראות את ילדינו גדלים בעולם ברור ובהיר, וגם כשיגיעו לגיל ההתבגרות, שבו הכול מוטל בספק, תלווה אותם הוודאות של הכבוד וההערכה שנתנו הוריהם למורים ולמחנכים שלהם, ומתוך כך יצמחו לתורה וליראה.
נשכיל לאמץ עין טובה ומעריכה כלפי השותפים הכי חשובים לנו בחינוך הבנים, ונקדיש זמן קבוע לשיח פתוח איתם. נראה בהם שותפים נאמנים ואהובים לדבר הכי יקר לנו, ונרכוש להם כבוד והערכה. בידינו הדבר.
הכותבת היא אשת חינוך, ראש מדרשת 'שירת חנה' בשכונת מעלה זיתים בירושלים
***