ועד ראשי האוניברסיטאות פנה ליועצת המשפטית לממשלה בבקשה שתעצור את הליכי הכנת החוק ל"הוצאת הטרור מהאקדמיה", שאותו יזם וקידם יושב ראש הקואליציה חבר הכנסת אופיר כץ. במכתבם זה מכשירים למעשה הפרופסורים הללו אמירות מסוכנות כמו "ככה נראית מחלה" כלפי דגל ישראל, או הגדרת מחבל שרצח חייל צה"ל כ"מקור השראה" על ידי מרצה מאוניברסיטת תל אביב.
כדי לנסות לברר כיצד הגיעו האוניברסיטאות למצב שאמירות חתרניות ואנטי־ציוניות נהפכו לדבר מקובל בין כותליהן, יש לחזור כמעט מאה שנה לאחור, לשנותיה הראשונות של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. התנועה הקומוניסטית שפעלה בארץ ישראל בימי המנדט, שנקראה פק"פ, הייתה מחוץ למחנה מאחר שפעלה נגד התנועה הציונית. חבריה, שהיו מוקעים ומנודים, בחרו באקדמיה שאך זה קמה ככר פורה להנחלת האידאולוגיה שלהם בקרב הדור הצעיר. כפי שכתבה לאה מירון בספרה 'כוכב אדום בדגל כחול לבן - יחסה של התנועה הקומוניסטית בארץ לציונות ולמפעל הציוני בתקופת היישוב ועם קום המדינה': "האקדמיה שימשה להם (לקומוניסטים – י"ש) כמסגרת לפיתוח תפיסתם הרעיונית ולגיבוש עמדותיהם". מירון תיארה כיצד "יכלו חברי הסגל האוניברסיטאי לקבוע את תוכן התיאוריות הנלמדות במוסדות להשכלה גבוהה, ובדרך זו להנחות את הדורות הבאים ולעצב את תפיסת עולמם".
על מהות תפיסותיהם של הקומוניסטים, שבהן הרעילו את דור העתיד של המדינה שבדרך, אפשר ללמוד מהעיתון שהוציאו בשנות השלושים, 'האור'. מירון מציינת כי העיתון "ביטא עמדות שמאליות מובהקות וביקר את המדיניות הציונית ביחס ל'שאלה הערבית'... האדיר את ברית המועצות ואף עסק בשאלת הירידה מהארץ של חברי התנועה הקומוניסטית לבירוביג'אן".
בשנות השלושים חברו הקומוניסטים לחברי תנועת 'ברית שלום' שדגלה ברעיונות דומים ביחס לרעיון הציוני, אך חבריה זכו ללגיטימציה בקרב התנועה הציונית. כמו למשל פרופ' מרטין בובר, מראשי 'ברית שלום', שנשלח לייצג את ההסתדרות הציונית מול זאב ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה־16. בובר, שנמנה על בכירי המרצים באוניברסיטה העברית, דיבר באותה ועידה בעניין השאלה הערבית ואמר: "דבר אחד לו אנו צריכים הוא היכולת לראות את עצמנו במקומו של האחר, הזר, ולשים את נשמתו כנשמתנו". זוהי, אם כן, הרוח ששרתה ברחבי האוניברסיטה ערב הקמת המדינה, ואם היא השתנתה עם הקמתה הרי שהשינוי היה רק לרעה מבחינת הרעיון הציוני.
ראיה לכך שזה אכן היה כיוון ההתפתחות באקדמיה ניתן למצוא בדברים שכתב חבר הארגון האנטי־ציוני 'מצפן', שפעל בין שנות השישים לשנות השמונים. חברי 'מצפן', שזכו אף הם להוקעה ונידוי, היו נתונים למעקב צמוד ופולשני של השב"כ, עד להקמת 'שלום עכשיו'. מאז הקמת תנועה זו יכלו חברי 'מצפן' לנוח על זרי הדפנה בשעה שהאידאולוגיה שלהם הלכה ותפסה מקום בשורות מערכת הביטחון של ישראל.
וכך התפאר חבר 'מצפן' בכתב העת 'תאוריה וביקורת': "יעברו עוד שנים (הכוונה מתחילת שנות השבעים – י"ש) עד שאפשר יהיה להיווכח, גם ממרכז הזירה הפוליטית, עד לאן הגיעו הרעיונות שתנועת 'מצפן' הייתה בית גידולם. כשיופיעו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים, הם יעניקו לכמה מן הרעיונות האלה גושפנקא אקדמית. הכינוי 'פוסט ציונות'... אינו יכול לטשטש את העקבות שמוליכות מאוניברסיטאות באר שבע ותל אביב של סוף שנות התשעים לקפה טעמון הירושלמי של שנות השישים".
לנוכח חומרת המצב באקדמיה יש לקוות כי הצעת החוק של אופיר כץ תהיה רק הסנונית הראשונה בדרך להפיכת האקדמיה הישראלית לכר פורה לחקר ופיתוח הרעיון הציוני. צעד נוסף וחשוב יותר הוא תיקון החלטת ממשלת המעבר של רבין מחודש יוני 1977 על הקמת הות"ת - הוועדה לתכנון ותקצוב של המל"ג, והתאמתה לרוח החוק של כץ ולמטרות הקמת המדינה.
***