בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו מרטין אינדיק, הדיפלומט היהודי-אמריקאי שכיהן פעמיים, לא ברצף, כשגריר ארצות הברית בישראל. אינדיק עמד בראש מרכז סבן למדיניות במזרח התיכון במכון ברוקינגס, וכשלא שירת כשגריר שירת כשליח המיוחד לישראל במהלך השיחות עם הפלשתינים בשנים 2013–2014. לפני כן שימש כעוזר לענייני המזרח התיכון של הנשיא קלינטון ושרת החוץ מדליין אולברייט במועצה לביטחון לאומי. את ניסיונו וחוויותיו כדיפלומט גילה אינדיק בשני ספרים שכתב ושהופיעו גם בשפה העברית. בשני הספרים נאלץ אינדיק, עצם מעצמה ובשר מבשרה של מדיניות החוץ האמריקנית, מי שהכיר את כל הדקויות והניואנסים של מדיניות החוץ האמריקנית במזרח-התיכון, להודות בפה מלא ובאופן הברור ביותר: אנחנו, האמריקנים, מעולם לא הבנו באמת את המזרח-התיכון. לא הבנו את המורכבות, השיקולים, האמוציות, התככנות והרמאות של העולם הערבי. בנינו חזונות של פנטזיה מרנינה עטויה צבעים ורודים, שהתנפצו אל תוך המציאות המזרח-תיכונית. זה נכון לגבי כל הנשיאים, זה נכון לגבי כל המימשלים. ספרו הראשון, 'שלום אמריקני', הופיע בעברית בשנת 2009. אינדיק מודה בו במפורש (עמ' 62): "האמריקנים מכירים את מקצת ההיסטוריה של המזרח התיכון, אך אינם מודעים לעומק הבדלי התרבות ולסבך הפוליטיקה המקומית המקובלת בו. יחסנו אל התושבים מצטיין בתמימות ובבורות, שלא אחת יש הטועים בהן ומפרשים אותן כהתנשאות וחוסר רגישות. אנחנו יודעים שהם לא נמנים עם חסידינו, אך חושבים שאילו רק ניתנה להם הזדמנות, היו מצטרפים למחננו. כריסטופר הוא פרקליט מיומן ועתיר הישגים ודיפלומט מנוסה שהירבה לחרוש את העולם מקצה אל קצה. קלינטון היה תלמיד היסטוריה שקדן ונלהב, ואולי האדם הנבון ביותר שישב אי פעם בחדר הסגלגל. אך כיצד הם יכלו להכיר או להבין את שלל ההשפעות המרכיבות את תמונת התרבות והפוליטיקה הערבית, ואת הניסיון המעצב את גישתו של מנהיג ערבי אחד לחברו, ושל כולם גם יחד כלפי מעצמת העל האמריקנית?" שאלות מצויינות. אינדיק ממשיך: "ככל שקלינטון וצוות השלום שלו נחשפו יותר לאורחות המזרח-התיכון, כך למדנו להבין את חשיבותם של הגאווה והכבוד, ואת השפעתן של מיני יריבויות מקומיות. לא אחת עלה בידנו אפילו לנצל אותן לטובתנו. אך פעם אחר פעם לא הצלחנו לחזות מראש את השפעת דברינו או מעשינו על הנוגעים בדבר באיזור, ואת מסכת שיקוליהם של מנהיגיו. התמימות שהיא סימן ההיכר של המפגש של אמריקה עם המזרח התיכון, עתידה לציין גם את גישתו של קלינטון, למרות מערך השיקולים האסטרטגיים הקפדניים שעליו הושתתה. התמימות הזאת היתה טמונה בלב התחרות בין הנאיביות האמריקנית לציניות המזרח תיכונית, ובסופו של יום היתה זו הציניות שיצאה וידה על העליונה". אינדיק חושף איך כל מנהיגי ערב 'עבדו בעיניים' על קלינטון התמים, שלא הבין זאת בזמן אמת. על נשיא מצרים מובארק ומלך סעודיה פאהד הוא כותב (עמ' 62): "על פני השטח נדמה שמובארכ ופאהד מקדמים בברכה את מחוייבותו של קלינטון להגיע להסכם שלום בר קיימא... עם זאת, הסכסוך הערבי-ישראלי משרת את מטרותיהם בכך שהוא מסיח את דעת הקהל בארצותיהם ממגרעותיהם כשליטים, ואילו סיום הסכסוך היה מחייב אותם לתמוך בפשרות עם ישראל, העלולות לחשוף אותם לביקורת. כך אירע, שמובארכ ופאהד אכן היו מעוניינים בתהליך שלום שיצמצם את הסכסוך, אך לא יפתור אותו אחת ולתמיד...". עוד באותו נושא: השרה גולן צודקת מלחמה ללא קונצנזוס מפחידה אותי מי ירסן את השב"כ והפרקליטות? ועדת חקירה ממלכתית – להוכיח קשר להתנתקות על ערפאת ואסד הוא כותב (עמ' 70): "בשעתו חשבנו, שעשיית השלום תשים קץ לטרור, משום שנהפוך את נותני החסות העיקריים לטרור בתוככי המזרח התיכון – ערפאת ואסד – לעושי שלום. זו היתה דוגמה אחת מני רבות לתמימות שלנו. כשם שלמובארכ ולפאהד היה אינטרס להסיט את שימת הלב של האמריקנים מהרפורמות הפנימיות בחברות שלהם לעשיית השלום, כך היינו עתידים לגלות שערפאת ואסד לא מתקשים לדבר שלום ולעודד טרור בעת ובעונה אחת". והוא מסיים את המבט המפוקח שלו: "נשאנו על דגלנו חזון אידיאליסטי של מזרח תיכון חדש, מזרח תיכון של שלום. מנהיגי המזרח התיכון הישן הכינו לנו תוכניות אחרות לגמרי". נתניהו תכנן נסיגה ביו"ש תוך עקיפת הקבינט ספרו השני, 'בתחבולות תסיים מלחמה' בהוצאת 'ידיעות ספרים', יצא לאור לפני שנה. בספר מנתח אינדיק את פעילותו של הנרי קיסינג'ר תחת מימשל הנשיא ניקסון, לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה – בתוספת חוויות אישיות שלו מתקופתו כשגריר ארה"ב בישראל. נראה שזה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו לסיום המלחמה – תחבולות. שלנו, לא של החמאס. הספר רווי גילויים וחשיפות שלא פורסמו – גם לגבי נתניהו. אחד הגילויים מתייחס למדיניות נתניהו בדיוק לפני 10 שנים. נתניהו קיים אז משא ומתן עם אבו מאזן שכלל הקפאת הבניה בהתנחלויות, ונסיגות נוספות של ישראל משטחי C שיעברו לשליטת הרשות הפלשתינית כשטחי A – כלומר שטחים שבשליטה פלשתינית מלאה. אינדיק מגלה שבכ"ג בניסן תשע"ד, 23 באפריל 2014, הציע הצוות הישראלי לשיחות, ציפי לבני (שהיתה אז שרת המשפטים) ויצחק מולכו, למקביליהם הפלשתינים סאיב עריקאת ומאג' פרג', להעביר 'עשרות אלפי דונמים' מאדמת שטח C לרשות הפלשתינית, לשם הרחבת היישובים הפלשתינים. אינדיק מציין (עמ' 512) כי "זה היה שונה מההסדר הרגיל שבו כל שימוש של פלשתינים באדמה בשטח C מצריך היתרים מצה"ל שניתנים רק לעיתים נדירות. בהסדר שלבני ומולכו הציעו בשם נתניהו, התכנון, ייעוד הקרקע והבניה היו תחת חסות בלעדית של הרשות הפלשתינית". מה היה היקף השטח שאמור היה להימסר לפלשתינים? בהערת שוליים כותב אינדיק: "לבני אמרה לי מאוחר יותר שגודל השטח היה למעשה 35 אלף דונם. מתוך חשש שהפלשתינים יקבלו את ההצעה ויבקשו עוד, מולכו התעקש שלא יידעו מראש מהי הכמות המדוייקת שנתניהו אישר". האם הממשלה, או הקבינט, היו בסוד הנסיגות המתוכננות? מסתבר, מתוך ספרו של אינדיק, ששיטות העבודה של נתניהו לא השתנו בעשור האחרון, ולא משנה מה המצב. "ההצעה של נתניהו להעביר אדמות משטח C באופן שלא דרש את הסכמת הקבינט, נראתה מבטיחה", כותב אינדיק (עמ' 514). "אולי בתקופות טובות יותר היה אפשר להתבסס עליה בתהליך חדש שיתמקד בחזרה להסכם ביניים, עוד צעד הדרגתי מבית מדרשו של קיסינג'ר, אבל לא כעת". הבנתם? נתניהו תיכנן 'תרגיל' כלשהו של מסירת שטחים לפלשתינים בלי אישור הקבינט. אז למה זה לא יצא בסוף לפועל? לא בגללנו, אלא כי שוב הערבים הצילו אותנו. בדיוק באותו שבוע אבו-מאזן חתם על הסכם פיוס עם החמאס! מהלך כזה, מסתבר, היה מעבר ליכולת של ישראל לקבל, או אולי אפילו היה תירוץ טוב לנתניהו לסגת מכל ההבטחות שלו, כמו שכתב אינדיק: "הפיוס של אבו מאזן עם החמאס נתן לנתניהו תירוץ מושלם להימנע ממשא ומתן, ואבו מאזן התמקד בניסיון לתמרן את החמאס להסכים לבחירות. שניהם שמחו להיפטר מהלחץ להמשיך במשא ומתן".
