השבוע נשא תא"ל ברק חירם נאום בטקס הפרידה מתפקידו כמפקד אוגדה 99 ולקראת תפקידו כמפקד אוגדת עזה. הנאום עורר 'זעם קדוש' אצל השמאל, כמעט ולא היה מי שהתעלם ממנו. עיתונאי כלכליסט יובל שדה כתב: "מי שבז לישראלים ולתרבות הישראלית לא צריך לפקד על אוגדה בצבא ההגנה לישראל". ערן עציון, שהיה סגן ראש המל"ל כתב: "המשיחיות היהודיסטית היא אסוננו. הישראליות הליברלית היא תקוותנו". חבר הכנסת הרפורמי, גלעד קריב אמר שתא"ל חירם מנותק מ"חלקים גדולים בחברה הישראלית". בכך לא די. קמפיין תקיפת הקצין לא פסח על דוברי צה"ל לשעבר רונן מנליס ואבי בניהו. מנליס כתב שהוא נותן טיפ "אל תטיף לנו האזרחים מוסר פשוט". בניהו כתב "הבחור עומד להיות אתגר גדול לדוברות צה"ל". רק נזכיר שמדובר בתתי אלופים שתפקידם היה להגן דוברותית על צה"ל, לוחמי וחייליו. הדבר מפתיע, או שלא, בעיקר לאור דבריו של בניהו על הנאום השנוי במחלוקת של תא"ל דן גולדפוס (שתקף כזכור את הממשלה), שם הוא אמר: "לו אני ראש הממשלה, הייתי מתקשר לתא"ל גולדפוס ואומר לו: אכן חרגת מהנורמה, אבל יש לך הרבה זכויות ואתה מפקד אמיץ, דבריך יצאו מהלב ונכנסו אל הלב. אני מודה לך על חודשי הלחימה הנועזת שאתה מנהל ואני נותן לך הערה קטנה וחיבוק גדול". מיותר לציין את כל הכתבים הצבאיים שאמרו שאסור לבקר את האלוף פוקס (שתקף מתיישבים) ותא"ל גולדפוס על התבטאויותיהם הפוליטיות, בטענה שאנו האזרחים צריכים להיות מלאים בהכרת הטוב כלפיהם ואסור להיות כפויי טובה. כתבים אלו תמיד ידעו לבקר את הציבור על כבוד לאלופי צה"ל. והנה אתמול, סביב ההתקפות המאסיביות על חירם, קולם נדם במקרה הטוב, או שהצטרפו להתקפות במקרה הרע. גם דובר צה"ל דניאל הגרי, שנתן גיבוי מלא לסרבנים שהשתמשו במדי צה"ל לצרכים פוליטיים שתק. הוא לא גיבה אותו כפי שגיבה את האלוף פוקס על הביקורת הציבורית נגדו. הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט שתמיד מגנים את הימין ומגוננים על קצינים משמאל, גם הם בחרו להפקיר את הקצין הנועז ללינץ' התקשורתי של השמאל. וצריך להבין ולשאול: מדוע? יש לציין שאני נגד נאומים פוליטיים של קצינים, לא משנה אם הם בשמאל או בימין, דתיים או חילוניים. לכן, ראשית, חשוב להבין את ההקשר המלא. הנאום של חירם, בניגוד לנאום של יאיר גולן וגודלפוס, לא היה בעצרת מרכזית ולא במסיבת עיתונאים אלא היה במעמד של קצינים ולוחמים באוגדה שאותה הוא עוזב. דהיינו, הנאום נועד ללוחמים ולא לאזרחים, ממילא המיסגור כאילו הוא מטיף מוסר לאזרחים, מסולף מיסודו. להיפך, הנאום שלו מלא שבחים לעם ישראל שקפץ למלחמה ולנשים ולמשפחות שעמדו בקושי הגדול. דבריו לא שונים מהנאום המפורסם על "תרבות הסמוך" וה"יהיה בסדר" של רבין ז"ל (מתוך דבריו: "אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל"). יש לא מעט קצינים בכירים שבוחרים להדגיש את התרבות הצבאית כשונה מזו האזרחית. צה"ל בדרגי השטח הבריאים אכן לא פועל בתרבות האקזיט. אז מה כל כך קומם את השמאל בנאום שלו? מדוע כולם הרגישו צורך לגנות אותו כמקהלה? חירם שייך לזן חדש של קצינים. הוא לא חונך בקרן וקסנר ולא נמצא בקבוצת ההשתייכות של נוני מוזס ועמוס שוקן. הוא לא שייך לקליקה של חליוה ופוקס ולא עושה טלפונים לכתבים צבאיים שיפרגנו לו בתקשורת. זה מוציא את השמאל מדעתו. יש כאן קצין, שרחמנא ליצלן, עסוק בדבר אחד, בניצחון במלחמה והגנה על עם ישראל, והוא לא מתייעץ עם דן חלוץ ויעלון לפני כל מבצע, כנראה גם אין לו חברים ב"אחים לנשק". הנאום שלו מדבר על החזון הציוני ועל העבר והמסורת שלנו. השמאל מרגיש שהשיח הזה הוא אנטי-תזה לכל עולם הערכים "הנאור" שלהם. עוד באותו נושא: ביקורת מרומזת על הפסקת האש? השיחה הקשה בין ברק חירם לתושבי העוטף טקס כניסת ברק חירם לתפקידו נערך בעזה ברק חירם ימונה למפקד אוגדת עזה בשבוע הבא רגע, מה עם ערכי הדמוקרטיה? שוויון זכויות? זכויות הפרט ודאגה למיעוטים מדוכאים? הם בטוחים שהערכים האלו הופכים את צה"ל לחזק ומוסרי יותר (חיסול מחבלים זה לא מספיק מוסרי..) ולכן זה מקומם אותם שהוא לא מדבר על כך. לא זאת בלבד שחירם לא מתיישר עם דף המסרים של אסא כשר ושאר הפרופסורים המטורללים (בשבוע שעבר פורסם שפרופסור אבי שגיא הוציא את ערך הניצחון מהקוד האתי של צה"ל), אלא הוא עוד מעז לבקר תרבות שמקדשת אקזיטים. זה כמו אברהם אבינו שמנפץ את פסלי העבודה זרה של אבא שלו. עובדי האלילים לא יכולים לסבול זאת והם חייבים להשליך את אברהם אבינו לכבשן האש. חשוב להזכיר, חירם לא פנה בנאומו לחברה הישראלית לבקר אותה, זה היה חלק מנאום של 10 דקות בו הוא דיבר על רוח ההתנדבות, יוזמה ורוח לחימה. אבל כמו שאומרים 'על ראש הגנב בוער הכובע', אם אתה נעלב מכך שתא"ל חירם דיבר נגד תרבות זולה ועגלה ריקה, כנראה שאתה חלק ממנה. ואכן כך מחנה השמאל הפרוגרסיבי נראה היום, באובדן דרך ציוני וביטחוני. לכן בעוד כמה שנים בע"ה לא יהיו יותר אלופים מהמחנה הפוסט-ציוני ופוסט-לאומי. חירם מסמל שלב של חילופי אליטה, של תקופת מעבר. השמאל כבר לא ישלוט יותר בצה"ל, ולכן הם לא כועסים עליו, אלא על עצמם. את התהליך הזה אי אפשר יהיה לעצור. מי שיהיה מחובר לחזון הציוני ולערכי העם והמסורת ילך לצבא וירצה להתקדם, ומי שבז למסורת ישראל ורואה בעצמו אזרח ששייך לעולם גלובלי - לא ירצה ללכת לצבא וממילא לא להתקדם בו. חירם אמנם לא מגדיר את עצמו דתי, אבל זה לא מנע מהם למסגר אותו כ"משיחי הזוי". עוד מעט הם ימסגרו כך את כל צה"ל. הם הנאורים המוסריים, וצה"ל הכובש הציוני האכזר. פעם הם ביקרו את המערכת מבפנים ועכשיו הם עושים זאת מבחוץ. בעבר זה היה לא ממלכתי לתקוף קצינים בכירים, היום מותר, כי אליטת השמאל מתחלפת גם שם. אז אמנם תא"ל חירם לא רצה לבקר חלקים בחברה הישראלית, אבל אחרי שהשמאל השתולל בזעם קדוש, אין לנו אלא להחליט שבמסר שהשמאל קלט מדבריו - חירם צדק. הכותב יו"ר ארגון תורת לחימה
