שמירה על מחבלי נוחבה היא משימה לאומית קשה וסבוכה. מי שרוצה להתוות דרך כיצד יש לעשות זאת חייב להיות שם בעצמו. הוא ותלמידיו.
לראות מקרוב את המשימה, מה נדרש, ואף לכתוב סעיפים חדשים בדיני צבא ומלחמה. קומו הרב בני לאו והרב שי פירון מעמדת המוכיחים ולכלכו ידיכם בדם השפיר והשיליה של המשימה הזו.
הרב שי פירון פונה לרבנים ומבקש לפרוס כיפת ברזל מוסרית. ובכן, למה הרב מסתפק בכתיבת מאמר? אם בנפשנו הדבר, גייסו את עצמכם ואת תלמידיכם והקימו יחידת משמר מוסרית וערכית שתורה לנו דרך.
הדגימו לנו מהי הדרך הנכונה והמידה הנכונה להדק אזיקים על ידיו של מחבל נוח'בה, לערוך חיפוש על גופו, להוציא אותו לשעת טיול בחצר על פי הוראת בג"ץ החדשה. אינני צינית כשאני כותבת שורות אלו. זו קריאה אמיתית. הייתי השבוע בהפגנה למען החיילים העצורים בבית ליד.
המציאות שבה ישראל הראשונה ממנה את ישראל השנייה להיות שומרי הנוח'בות, ואת עצמה להיות השופטת שלהם במקרה שהם (אולי) מועדים - גם היא בלתי מוסרית ומהווה פצצה חברתית מתקתקת.
פגשתי שם אמא חד-הורית, אישה אצילית ועדינה עם לב שבור. בעברית רצוצה סיפרה לי על בנה היחיד העצור. בן יחיד שנלחם בעזה וסיכן את חייו, מסייע לה בפרנסה. היא עזבה את עבודתה ומאז המעצר היא מגיעה בתחבורה ציבורית ועומדת בחום. לא נתנו לה להיכנס לדיון ולא היה שם איש מטעם צה"ל שיסביר לה מדוע, יתמוך, יגיש כוס מים, בטח לא חיבוק בשעה כה קשה עבורה.
בקיבוצים של פעם כולם היו שווים, או לפחות ניסו. גם פרופסור חשוב באוניברסיטה היה תורן בחדר האוכל. משימת השמירה על הנוח'בה צריכה להתחלק בשוויוניות בין כולם. כולל כולם. פרחי טיס, חיל החינוך, 8200, יחידת דובר צה"ל, אנשי גלי צה"ל, אנשי הפרקליטות הצבאית, הרבנות הצבאית. כולם. גם סטודנטים למשפטים מהאוניברסיטה העברית.
די לחלוקת המעמדות הזו. מי שדמותו הערכית והמוסרית של צה"ל יקרה לליבו, ומבין שהמציאות שבה חלק נושאים בעול המורכב וחלק עומדים ומטיפים לא יכולה להימשך - שיקום ויעשה מעשה. תורה היא וללמוד אנו צריכים.