מסופר על ילד שהלך לקרקס, ולא הבין כיצד הפיל הענק, שהיה קשור ליתד קטנה שקשורה באדמה, בוחר להישאר קשור לעץ. הרי ברור שהוא יכול להשתחרר, ומדוע שלא יעשה זאת? כשגדל, הוא הבין שהפיל לא בורח כיוון שלפני שנים ארוכות, כשהוא היה פילון קטן, הוא ניסה בכל כוחו להשתחרר ולא הצליח. עד שהגיע זמן שבו הפיל התייאש ונכנע לגורלו. שלב היאוש, האמונה שהוא לא יכול לצאת ולהתקדם מהמקום שבו הוא נמצא, הוא השלב שבו הוא הכריע את גורלו גם כשהיו לו את הכוחות לשחרר את עצמו. הוא יותר מעולם לא ניסה לבחון שוב את האמונה שעליה הוא גדל והייתה נכונה לשעתה. זכינו ואנחנו לא בגלות. מקום המקדש נמצא בשטח מדינת ישראל הריבונית. מצבנו טוב לאין ערוך מבניית בית שני, בתקופת השלטון הפרסי המאיים, או מבניית בית המקדש בימי התנא הקדוש יהושע בן חנניה בזמן השלטון הרומאי העויין (בראשית רבה תולדות סד,י). בכל שלב בגלות שיכלו לבנות את הבית - פשוט ניסו לבנותו. מעולם לא השתמשו בתירוצים שונים על מנת להצדיק את מניעת בניית הבית. מצוות בניית בית המקדש היא מצוות עשה שנפסקה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה א,א). זאת מצווה כל כך מרכזית שבה תלויים כמאתיים מצוות (!), ובלי בית בנוי חלק ניכר מהיהדות שלנו הוא רק 'זכר ליהדות', ולא קיום התורה ממש. בלי בית המקדש הקב"ה כביכול לא שורה איתנו ובתוכנו, שהרי דווקא כש'ועשו לי מקדש' אז 'ושכנתי בתוכם'. מה מונע אותנו לקום ולבנות את הבית? האם אלפיים שנות גלות גרמו לנו להתרגל למציאות הנוראית הזאת? האם עשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל, שבה הציבור הדתי, החרדי והמסורתי היה מיעוט קטן ולא משפיע, ועיקר המאבק היה לשמור על 'פך השמן הטהור הקטן', גורם לנו לחשוב שגם בימינו אנחנו אמורים להתנהג כמו הפיל הענק המפוחד, שלא יודע שהוא יכול לקום ולהשתחרר מכבלי העבר? בלי להיכנס כיצד לעשות זאת באופן מעשי, האם זה נמצא בכלל בארסנל השאיפות שלנו? חזקיהו המלך תלה את כל הצרות שעברו עליהם בעזיבת משכן ה': "כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף. גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי קֶצֶף ה' עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת " (דברי הימים ב פכ"ט פסוקים ו-ט). דוד המלך ציווה את עם ישראל להתעורר לבניית בית המקדש "עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱלֹקֵיכֶם, וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹקִים!" (דברי הימים א פכ"ב פסוק יט). ישעיהו הנביא כתב ששכחת הר הבית היא שכחת הקב"ה (!): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה', הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי!" (ישעיהו פרק סה פסוק יא). גם בתקופת חגי הנביא התרשלו מבניית הבית, מתוך סיבות הרבה יותר טובות משלנו, אבל חגי הנביא לא התרשם מכל הטענות האלה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת, לֵאמֹר: הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ, לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת. וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!" (חגי פרק א, פסוקים ב-ד). אין הדבר תלוי אלא בנו, לדרוש להר הבית, לדרוש את חידוש עבודת הקרבנות, לדרוש את בניית הבית. זאת החזרה בתשובה שהקב"ה דורש מאיתנו בדורינו, תיקון המעשים על ידי קיום מצוות בניית בית המקדש, פחות בכיה על העבר.
