הלחימה בעזה נמשכת כבר עשרה חודשים ורחוקה מסיום. יש סיבות טובות להתמשכות הלחימה, אחת העיקריות היא הזרמת הסיוע ההומניטרי לעזה, שעליו משתלט החמאס, ובו החמאס משתמשת לתפעול מכונת המלחמה שלה ולהמשך שליטתה באוכלוסייה. אין טעם לפתוח את שאלת הסיוע ההומניטרי. אפשר להטיח בעולם שאין בזה הגיון, אפשר להאשים את העולם בצביעות, אפשר להראות שבקרב במוסול אף אחד לא חלם לשלוח לדאע"ש סיוע הומניטרי, כל זה לא יעזור. אם לא יהיה סיוע הומניטרי נאבד במהירות את הלגיטימיות ונאלץ להסכים להפסקת אש ללא תנאים. המשך הסיוע הומניטרי לא מחייב את המשך תספוק החמאס. אפשר, וחובה עלינו, לשלוט בחלוקת הסיוע. שליטה בחלוקת הסיוע מחייבת את אבטחת המשאיות שנכנסות לעומק השטח בעזה, כולל שטחים שטרם טופלו, מחייב הקמת מרכזי טיפול באספקה, הקמת מרכזי חלוקה, ואבטחת המרכזים האלו והתנועה אליהם. יש שיראו בצעד הזה צעד ראשון להקמת ממשל צבאי. אמנם מרכזים לחלוקת סיוע הם רק חלק קטן מתפקידיו של ממשל צבאי, ובכל זאת יש כאן ניצנים של קבלת אחריות על האוכלוסייה האזרחית בעזה. כדי לקחת אחריות, אפילו חלקית, על האוכלוסייה צריך להתגבר על הרתיעה בצה"ל ובממשלה מהקמת ממשל צבאי. הרתיעה הזו מובנת, במשימה הזו יש סיכונים ברורים לעושים במלאכה, ויש לה מחיר כספי לא מבוטל. למרות הרתיעה הזו אין ברירה אלא לקבל אחריות על הסיוע. בצד החסרונות יש לקבלת האחריות על הסיוע ההומניטרי יתרונות רבים ומכריעים. היתרון הראשון הוא קיצור המלחמה. כל עוד ממשיכה החמאס לקבל מזון ללוחמיה, דלק לתפעול המנהרות, כסף לתשלום לפעילים, לא יקשה עליה למלא את שורותיה בלוחמים חדשים שיחליפו את אלה שנהרגים, תמורת משכורת פעוטה ומזון למשפחתם. התערבות באוכלוסייה תביא גם להעמקת האחיזה המודיעינית, ותשפר מאד את הסיכוי להגיע לעוד חטופים ולמקומות המסתור של המנהיגים והמפקדים של חמאס. עוד באותו נושא: "תכנית האלופים" היא אולי צעד ראשון שיקולים פוליטיים ושלטון החוק הקמה של מרכזי סיוע הומניטרי, ביחד עם הסרת האחיזה של חמאס באוכלוסייה, תאפשר דיון משמעותי בסוגיית היום שאחרי. דיון כזה גם יחליש את הלחץ הדיפלומטי על ישראל, וגם יאפשר לה, אם תנהג בחוכמה, לנווט את הממשל שיקום ביום שאחרי לממשל שנוח לה. הידיעה הברורה שהקמת ממשל צבאי איננו איום על ישראל, אלא להיפך, אפשרות שישראל ערוכה אליו ומוכנה להקים אותו, תעתיק את הלחץ מישראל לערבים, ותחייב מציאת פתרונות שיהיו מקובלים על ישראל. בהעדר שליטה של חמאס נפתח מרחב האפשרויות, ויתכן שארגונים שלא היו מוכנים לפעול מחשש לאלימות של חמאס, יהיו מוכנים לפעול תחת מטריית הגנה של צה"ל. בשבועות האחרונים נוצרה הזדמנות חדשה להעמיק את האחיזה האזרחית ולרופף את האחיזה של חמאס. התביעה של האו"ם להפסקת אש כדי לחסן ילדי עזה נגד פוליו יכולה להיות ההזדמנות להציע את שירותינו הטובים. אמנם אי אפשר להתחייב להפסקת אש, כך צריכה לטעון ישראל, אבל אפשר לעשות מבצע לחיסון הילדים, וישראל תעניק לו מעטפת לוגיסטית ואבטחה. הקמה של מרכזי חיסון, רישום של האוכלוסייה וחידוש הקשר איתה, כל אלה יאפשרו גם את חידוש האחיזה המודיעינית, וגם את פיתוח המרכזים האלו למרכזי חלוקת סיוע. כך אפשר לשלול מחמאס את צינור החמצן שלו, וגם לקבל את ברכת הקהילה הבינלאומית למהלך. אין מנוס מקבלת אחריות, אפילו באופן זמני, על האוכלוסייה האזרחית בעזה. כל עוד מחזיקה חמאס בכוח צבאי לא יקום אף גורם שיתחרה בה על השליטה האזרחית, וכל עוד מחזיקה חמאס בשליטה האזרחית אי אפשר להשמיד את יכולתה הצבאית. את מעגל הקסמים הזה צריך לפרק, ואם המשמעות היא סממנים של ממשל צבאי, למרות הסלידה הברורה מכך, כך חובה עלינו לעשות. הכותב הוא אל"מ במיל' חבר בתנועת הביטחוניסטים
