התגברות הלחימה בצפון והיד הקשה שהנחית צה"ל על חיזבאללה תוך כדי חיסול הנהגת הארגון מעלה באופן צפוי את השאלה אם אנחנו מתקרבים למצב שבו כ־60 אלף תושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם, שמהם פונו בתחילת המלחמה. מהעיר קריית שמונה פונו 23 אלף בני אדם, מיישובים של עד 2 קילומטרים מהגבול פונו 27 אלף תושבים, וביישובים במרחק של עד 3.5 קילומטרים מהגבול פונו 11 אלף נוספים. אף שעברה שנה מתחילת המלחמה, חזרת התושבים לצפון עדיין כלל אינה מדוברת. מנתונים של מרכז הידע האזורי של האקדמית תל־חי ואשכול גליל מזרחי שפורסמו באחרונה עולה כי 43 אחוזים מתושבי קריית שמונה שוקלים שלא לחזור לבתיהם. 13 אחוזים מתושבי העיר בוודאות אינם מתכוונים לחזור. מי שכן יחזרו הם בעיקר עצמאים, מובטלים ופנסיונרים. נתונים מדאיגים למדי. משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר, מסביר איך לדעתו צריך להיראות סיום המערכה ומודה: "התושבים איבדו אמון אחרי שנים שמכרו להם שאנחנו בשווייץ". הוא מדגיש כי "כמעט חמש שנים שהממשלה מחויבת לספק לאזרחיה בגבול אמצעי הגנה. היא קיבלה החלטה שכזאת לפני חמש שנים, וכמו עוד הרבה החלטות שקידמה היא לא יישמה. רק שפה זה חיי אדם". דוידוביץ מדגיש כי אין צורך במלחמה כוללת אלא בתמרון שיחזיר לישראל את כוח ההרתעה. "אני לא בעד מלחמה כוללת והתבוססות בלבנון. ראוי שיתבצע תמרון מוגבל בזמן ואסטרטגי, ממוקד ותכליתי, שיבהיר לחיזבאללה שאנחנו מדינה חסונה וחזקה שיודעת להגן על תושביה. מה שצה"ל עשה בשבועיים האחרונים היה צריך להתבצע לפני שנה, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם". ראש המועצה האזורית מרום הגליל, עמית סופר, חושב שאולי יגיע הזמן להסכמים אבל רק לאחר הרתעת חיזבאללה באופן משמעותי. "אסור להתבלבל מלחצים בין־לאומיים. חיזבאללה לא בר שיח. לכל זמן ועת תחת השמיים. עת מלחמה ועת הסכמים דיפלומטיים. וזו עת מלחמה, ואסור להתבלבל מלחצים בין־לאומיים להפסקת אש שתשיג רק שני דברים: דחיית השבתם של תושבי הצפון לבתיהם ונטישת התושבים שלא פונו", אמר. "אנו קוראים לראש הממשלה לעמוד איתן לצד תושבי הצפון, שמגלים חוסן נדיר כמעט שנה, ולחתור להכרעה צבאית של האויב שהוא, יש לזכור, ארגון טרור רצחני ולא בר שיח כפי שהוכיח כישלון המאמצים הדיפלומטיים במשך חודשים ארוכים", דברי סופר. חזרת התושבים לא בעתיד הנראה לעין מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים לשעבר, תת־אלוף במיל' יוסי קופרווסר, כיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ובמכון משגב לביטחון לאומי, מעריך שישראל מתקרבת בימים האחרונים עוד קצת למצב שבו תושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם, אבל הוא עדיין אינו קרוב ממש. "כל פגיעה בחיזבאללה מקרבת אותנו ליעד ולהבנה של חיזבאללה שהוא צריך לחדול. זה לא הולך לקרות מחר או מחרתיים, כי לחיזבאללה עדיין יש מספיק נכסים אסטרטגיים, יש לו עדיין מוטיבציה ורצון גבוה מאוד לנקמה, והמורשת שהשאיר אחריו נסראללה הייתה כזו שקוראת להמשך המערכה כל עוד לא תסתיים המלחמה בעזה". כניסה קרקעית תסייע לשינוי המצב? "הכניסה הקרקעית אולי תידרש אך היא לא הכרחית בשלב הזה. אבל אם חיזבאללה לא יגיע למסקנה שעדיף לו לחסוך לעצמו את הנזקים הנוספים, כנראה זה מה שיקרה. בסופו של דבר יכול להיות שיהיה הסכם מדיני, אבל מה שיביא אותנו להסכם שיאפשר את חזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה יהיה רק המשך הלחץ הצבאי וגריעת היכולות של חיזבאללה באופן שיגרום להם לחשוב אחרת". מה לדעתך נחוץ כדי שתושבי הצפון יחזרו לבתיהם בבטחה? "כדי שתושבי הצפון יחזרו לבתיהם חיזבאללה צריך לסגת אל מעבר לליטני וליישם את החלטה 1701 של האו"ם. לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. אנחנו אולי מתקרבים לכך, אבל זה מה שנדרש. כמובן חיזבאללה לא יגיע למסקנה כזו בעצמו, וייתכן שנצטרך לדחוק אותו בכוח מהאזור הסמוך לגבול". ואז להישאר שם? "כנראה לפחות לפרק זמן קצר נצטרך להיות בלבנון, בתקווה שלא נשקע בבוץ הלבנוני כמו בעבר. המצב גם יכול להסתיים בכך שתהיה לחימה מתמשכת וארוכה. אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד שייקח אחריות על המרחב בדרום לבנון שסמוך לגבול עם ישראל, ולכן עלינו לתפוס אותו", הוא אומר. "אף אחד לא באמת מוכן לקחת אחריות על הגבול הזה, כולל האמריקנים. יוניפי"ל זה הרי בדיחה. אולי כוח בין־לאומי יוכל לעשות את העבודה, אך לא בטוח שיספק את הסחורה לאורך זמן". בסוף הרי חוסלה ההנהגה הבכירה של חיזבאללה. על מי אנחנו לוחצים? מי בסוף יקבל החלטה? "מי שצריך לקבל את ההחלטה אלה האיראנים. בסופו של דבר הם אלה שיקבעו. האיראנים מבינים שאין להם עניין כרגע להכניס את האזור כולו למלחמה עצימה יותר". אלי קלוטשטיין, מומחה ליחסים בין־לאומיים ממכון משגב, חושב שהמצב המורכב מחייב מחשבה מורכבת. "לפני שבועיים ברור שהתשובה הייתה שתכליתה של כל פעולה קרקעית תהיה לבסוף ללחוץ על חיזבאללה להגיע להסכם או ליישם את 1701. עכשיו אני חושב שהמצב השתנה. בישראל לא חשבו שחיזבאללה יספוג כל כך הרבה מכות באופן כה מהיר וייתפס פתאום כארגון שאפשר להכריע אותו. זה משנה את המצב. לכאורה, ישראל יכולה לומר שתיכנס עם כוחות קרקעיים לרצועת ביטחון, התושבים יחזרו וחיזבאללה לא יפורק לגמרי". לדבריו, "היום אני יותר סקפטי, לא כי אני חושב שאנחנו לא מסוגלים לכך, אלא שאינני בטוח שזה ישים לאורך זמן. אלא אם נצליח להפיל את חיזבאללה על הברכיים ולחסל אותו לחלוטין, הוא יישאר בשטח. יש לו תמיכה של האוכלוסייה השיעית, ובסופו של דבר כמו רוב ארגוני הטרור, ודאי בסיוע איראני, הוא ינסה להשתקם. אז גם אם ישראל נכנסת לרצועת ביטחון בלי הסכם ומקיימת אותה עם כל המשאבים הדרושים לכך, חיזבאללה עדיין מתחזק, ונחזור למה שהיה בשנות ה־90". חסרונה של ההנהגה הבכירה שחוסלה יכול להשפיע במצב הזה על החלטה בעתיד של חיזבאללה כיצד לנהוג? "השאלה היא אם באמצעות משא ומתן או באמצעות פעולה קרקעית או מהאוויר, שתהיה מספיק חזקה, נוכל להצמיד את חיזבאללה לקיר, באמצעות ערבויות בין־לאומיות או תיווך, כך שיסכים לסגת אל מצפון לליטני. מי שקיבל את ההחלטות בחיזבאללה היה נסראללה, והוא בפירוש הצהיר כמה פעמים שהוא לא יעשה צעד בלי שהמלחמה בעזה תיפסק. מצד אחד אין כעת נסראללה, מצד שני חיזבאללה רוצה לנקום על המכות שקיבל". כניסה צבאית קרקעית יכולה להכריע את המצב ולהביא לתוצאה המיוחלת? "יש תוכניות והצהרות בדבר האפשרות לכניסה, אבל זה עוד לא קרה. אנחנו ממשיכים לכתוש מהאוויר ללא הפסקה. אני מזכיר שנכון לאמצע השבוע שעבר היו שתי חטיבות מילואים שגויסו, ולא בטוח שזה מספיק. ההערכה שלי שתמרון קרקעי הוא לא בהכרח הדבר הנכון לעשות. יש פוטנציאל להשיג הישגים נוספים מהאוויר. אם אתה יכול לחסל יותר מחבלים ולהכניס אותם ליותר בלבול, זה עדיף על פני הכנסת חיילים לקרבות, שיהיו קשים יותר". אם נבקש ממך להעריך באיזה אופן תושבי הצפון יחזרו לבתיהם, איך לדעתך ייראה השטח? "הכול תלוי בצורה שבה נסיים את המערכה. אם נסיים אותה בעמדת כוח גדולה, כשאנחנו מראים שיש לנו יכולת לחסל את כל מה שיש לחיזבאללה ולהגן על הגבול, זה שונה מאשר אם עושים משא ומתן מהיר וחותמים על הסכם שלא ברור איך ייאכף", הוא מתריע. "בישראל לא סומכים על חיזבאללה וגם לא על ערבויות בין־לאומיות. הישועה לא הגיעה מיוניפי"ל, וגם צבא לבנון שחיזבאללה חדר אליו לא יעזור לנו. המודל הנכון הוא להמשיך לכתוש את חיזבאללה, לגרום לאוכלוסייה, כולל השיעית, להבין שלא שווה לתמוך בו, להביא את האוכלוסייה לפנות נגדו, ואז לתפוס רצועה על הגבול, לפחות באופן זמני, עד שנראה את העתיד". "הבעיה היא לא כוח רדואן אלא מאות הרקטות" העיתונאי מנחם הורוביץ, תושב קריית שמונה, היטיב אולי לבטא בצורה הטובה ביותר את רגשות התושבים. בריאיון שזכה להדים רבים ברדיו FM 103 אמר כי "צריכים לקבל החלטה שעל קו הגבול בין ישראל ללבנון אין יותר מצלמות, יש לוחמים. אני מאמין שאם יעמדו ליד בתי התושבים, ליד גדר הגבול בין המדינות, בשטח שלנו, ויגידו שכל דמות שמתקרבת לגדר הגבול חוטפת כדור בין העיניים, מרבית התושבים יחזרו. הבעיה העיקרית בגבול הצפון היא לא רדואן, אלא מאות רקטות מדי יום. אין ספק שבמצב הזה אף אחד לא יחזור לביתו. אבל אם מחר יהיה הסדר, מרבית התושבים יחזרו הביתה", הבהיר הורביץ. "אני מדבר עם תושבים מהצפון, הם אומרים שהם חוזרים בתנאי שברגע שיהיה ירי אחד אל עבר יישובי גבול הצפון, אין חשמל בבתים המזרחיים של ביירות. ירי נוסף – אין מים. אבל זה לא קורה", הוא מוסיף. נראה שמערכת הביטחון מכוונת בדיוק לעניין הזה - הפסקת הרקטות ויצירת שקט לכמה שנים לפחות, כזה שיאפשר לתושבים להיווכח שהירי המסיבי שנמשך ברמה זו אחרת כבר שנה שלמה נפסק והם יכולים לשוב לבתיהם. האם לשם תגיע ישראל בסופו של דבר? הימים הקרובים במערכה מול חיזבאללה יהיו קריטיים. אבל נראה שכעת מערכת הביטחון מכוונת למטרה הזאת: יצירת מצב ביטחוני שבו תושבי הצפון יוכלו לחזור בבטחה לבתיהם עם מינימום דאגות ומקסימום תקווה לעתיד טוב יותר, ובעיקר שקט.
