בצל מתקפת הטרור של 7.10 והשינויים הביטחוניים והאתגרים שחווה מדינת ישראל בשנה האחרונה, הוקמה אוגדה חדשה אשר תכלול חמש חטיבות.

צה"ל מקים בימים אלה את אוגדת "דוד", שבה יהיו חמש חטיבות שיפעלו בכל רחבי המדינה. הלוחמים: כולם בגילי 58-23, בעלי הכשרת רובאי 07 ומעלה, עם ניסיון קרבי, שאינם משובצים כיום במערך המילואים הפעיל, אך רוצים לתרום.

הגיוס: על בסיס התנדבותי. המטרה: להקל על מערך המילואימניקים הקיים, שחלקם עבר כבר ארבעה סבבים השנה.

שי באב"ד אשר משמש כיום כמנכ"ל שטראוס נבחר לפקד על אחת מחטיבות האוגדה - חטיבת יהונתן עם כל הפורום המוביל בהם שי פרץ סמח"ט, אלון אלפוביץ רמ"ט, אלון חליבה קצין אג"ם, כפיר לביא מג"ד, גיא פוזיצקי מג"ד, גיא רוסו מג"ד, יוחאי ברעם מגד ורן רוזמרין מג"ד גם הוא.

כל אלה נקראו לדגל והתייצבו מיד למערך הלחימה של צה"ל ולשיקומו לאחר מתקפת השבעה באוקטובר.

בדברים שנשא בטקס הקמת החטיבה אמר שי באב"ד, זאב ז’בוטינסקי כתב :"אסור לחשוב כי הציונות נודדת על פני הדרכים ומושיטה ידה לבקש מכל עובר אורח נדבת אהדה. אנו קודם כל זוכרים היטב, כי לא אהדתם של אנשים מין הצד היא תושעינו, אלא פעולותינו העצמאית."

במילון העברי מצאתי שלושה פרושים שונים למילה תקומה: הראשון – מעמד, יכולת עמידה. השני – התחדשות, קדמה. השלישי – חזרה או שיבה למצב הקודם.

יהונתן, בנו של שאול המלך, שעל שמו נקראת החטיבה, מקיים לעניות דעתי את שלושת הפרושים. כגיבור מלחמה אשר הכניע את הפלשתים לא פעם, הוא יצר לעם ישראל ולממלכת אביו (שאול) מעמד ויכולת עמידה שאין שני לה.

הוא השתמש בקשת אשר "לא נשוג אחור", ככלי לחימה, ולא בחנית או בחרב שהייתה מקובלת יותר, מתוך התחדשות, קידמה וראייה לטווח ארוך, שכן החנית הורגת בטווח הקרוב והקצר בעוד הקשת יורה את חציה לרחוק. אך יותר מכל בולט ויתורו לדויד גיסו על המלוכה, תוך הבנה שרק דויד יוכל להחזיר מצב לקדמותו ולנצח את הפלשתים. אכן, שאול ויהונתן נהרגו בקרב עם הפלישתים בגלבוע. דויד נמשך למלך, ובהמשך מכניע את הפלישתים ומרחיב משמעותית את ממלכת ישראל.

לא מעט סיפורי גבורה יוצאי דופן יש על ה-7 באוקטובר, על אנשים ונשים שעזבו את ביתם, יצאו להילחם מעטים מול רבים, בתנאים בלתי אפשריים, באומץ לב נדיר להציל את אחיהם ואחיותיהם מהתופת. מאז ועד היום, צה"ל ממשיך בלחימה עיקשת ברצועת עזה ולאחרונה בתמרון בלבנון, מול תימן, עיראק ואיראן, תוך עמידה איתנה מול ציר הרשע, במטרה להשיב את הביטחון לתושבי הדרום והצפון בפרט ואת יכולת ההרתעה של מדינת ישראל ככלל.

אחינו ואחיותינו בצבא הסדיר, הקבע והמילואים נלחמים כתף אל כתף בגבורה עילאית ובמסירות נפש, כבר למעלה משנה, כדי לאפשר את המשכיות החיים, הקיום והשיגרה של מדינת ישראל. יחד עם ההירתמות האזרחית והערבות ההדדית יוצאת הדופן שנגלתה פה בשנה האחרונה, אנו עדים לאחד מתהליכי התקומה העוצמתיים שידע עם ישראל.

עם זאת, המשימה רחוקה מסיום, ובשנים הקרובות הנטל הרב על אחינו ואחיותינו במערך המילואים יהיה כבד וקשה מנשוא. עלינו חלה החובה לשאת בנטל יחד!

חטיבת יהונתן קמה היום כחלק מתהליך התקומה! כשאני מסתכל עליכם המפקדים ורואה אנשים שכבר נתנו 20, 30 שנה ויותר למערך המילואים, מתייצבים שוב, חוזרים מהפטור, נושאים שוב באחריות הפיקוד, מוכנים שוב לסכן את חייכם למען עם ישראל ומדינת ישראל, ליבי מתמלא גאווה. אשרי העם שאלו הם בניו ובנותיו.

אנו זוכים לעמוד כאן היום מפקדי החטיבה, בטקס ההקמה לחטיבת יהונתן, חטיבת חי"ר ניידת ועוצמתית של כח מילואים נחוש מובחר וקטלני, אשר יגן ויכריע כל אויב בגבולות ובפנים הארץ. אנו מתחייבים לעמוד בכל משימה אליה נידרש. אנו כאן להישיר מבט אל האויב תוך עמידה איתנה ואימרה חד משמעית לאירועי ה-7 באוקטובר לא עוד!

אנו כאן להרכין ראש בפני משפחות השכול, לבקש מחילה, לכאוב את כאבם ולהישבע לעשות הכול להיות ראויים, ראויים באמת ליקיריהם, שמסרו את נפשם ושילמו את המחיר היקר מכול. אנו כאן מתוך הבנה שרק יחד, תוך נשיאה בנטל, באחדות מלאה וערבות הדדית "קשת יהונתן לא נשוג אחור". אנו כאן מתוך שליחות ורצון אמיתי לקחת חלק בתהליך התקומה של ימינו ועמנו. אנו כאן בכאב, באחדות ובתקומה!

ולקראת סיום, בנימה אישית, לא הייתי עומד כאן בפניכם כמפקדה הראשון של החטיבה, אלמלא סבי זכריה חמ"י ז"ל, שהיה איש ציבור בכל רמ"ח אבריו, אשר הקדיש את כל חייו למען העשייה הציבורית. הוא זה שהדביק אותי בחיידק השליחות.

השיעור הגדול שלמדתי מסבי, אותו אני מפיץ פעם אחר פעם בכל הזדמנות, הינו שהבחירה שלנו יום יום הינה אם להיות כמו הבקבוק שאוגר את מימיו לצרכיו הוא, או להיות כמו צינור המפיץ הלאה כל זרם שאותו מקבל. לא קל להיות צינור שמבטל את עצמו ומנסה בכל מאודו להפיץ הלאה מכל הכישורים, היכולות והנסיון, מתוך הבנה ואמונה שרק כך כמות הטוב שיכולה לעבור דרכו הינה אינסופית, בעוד כאשר אדם בוחר לקחת את הדברים לעצמו (כמו הבקבוק) בסוף זה נשפך החוצה. אני לא תמיד מצליח לעמוד במשימה ולהוות צינור, אבל אני מבטיח כמפקד החטיבה לעשות את המיטב.

אסיים בדברי ז'בוטינסקי, ואני מתחבר לכל מילה: "אוהב אני את עמי, ואת ארץ ישראל. זה ה"אני מאמין שלי". זוהי מלאכת חיי. ולמעט משפחתי אין לי צורך עוד בשום דבר אחר בעולם".