"כשחזרנו מבית העלמין בתום השבעה, אספתי את כל הילדים בסלון והמשפט הראשון שאמרתי להם היה: 'ילדים, ובחרת בחיים'", משחזרת בקול רועד סמדר, אלמנתו של רב־סמל מתקדם במילואים שאול מויאל הי"ד, שנפל בקרב בדרום לבנון. "הסתכלתי על הילדים בעיניים ואמרתי: אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו ממשיכים. אנחנו נקום מהמשבר. אנחנו נחיה לצד המשבר. נמשיך לשמוח. נכון שנפער בור ענק בחיים שלנו אבל מעליו אנחנו נקים גשרים, כי אי אפשר אחרת. אמרתי להם: נכון, אנחנו נבכה הרבה, אתם תראו את אמא בוכה הרבה, אבל אנחנו נמשיך קדימה", היא אומרת בהדגשה. "אמרתי להם: מחר בבוקר אנחנו קמים מוקדם, מתארגנים, אוכלים ארוחת בוקר ונוסעים לבקר את הפצועים שהיו עם אבא בקרב. זה הדבר הראשון שאנחנו הולכים לעשות, לדרוש בשלומם. ונסענו לבית החולים והיה מרגש וחזק מאוד. עלינו למחלקת טיפול נמרץ ופגשנו שם כמה משפחות של לוחמים. היינו איתם, דיברנו, בכינו וחיזקנו זה את זה. אחרי טיפול נמרץ הלכנו לבקר את המ"מ ואת שאר החבר'ה הפצועים במחלקה הכירורגית". למה זה היה לך כל כך חשוב? "כי ככה גידלנו את הילדים שלנו, לצאת מעצמך ולראות גם את הכאב של האחר. אלה דברים שברורים להם. ככה הם ראו את אבא שלהם חי. אני גם מאמינה שהחוויה הזאת חידדה אצלם את ההבנה שעם כל הצער והגעגוע הנורא שאנחנו מתמודדים איתו, המבט חייב להיות יותר גבוה. ודווקא מהמקום הכל כך כואב שלנו הרגשתי שזה היה סוג של קריאה להתנער מעפר, לקום ולעשות מעשה". "רצה אפילו 12 ילדים ויותר" בסלון בית משפחת מויאל נוכח בהיעדרו שאול, אב המשפחה. דגלי הצבא המתנופפים, הסטיקרים עם אמירותיו, החולצות המודפסות והתמונות המשפחתיות המחויכות מטיחים את דיירי הבית אל קרקע המציאות הכואבת: אבא איננו. הוא נפל לפני חודש בקרב הרואי בדרום לבנון והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרני שומרון. האם סמדר בת ה־48 הייתה נשואה לו במשך 24 שנים. יחד צעדו במשעול החיים, היו ממייסדי שכונת אלוני שילה שבשומרון והקימו משפחה ברוכת ילדים שמילאה את חייהם באושר. את יום הנישואין ה־24 שחל בשבוע שעבר הם כבר לא חגגו יחד. "התחתנו באור לי"ח בחשוון. שבוע קודם חל יום ההולדת שלו. עשינו מפגש של המשפחה המורחבת עם עוגה והעלאת זיכרונות. כולם דיברו ושיתפו. אבל תמיד בימי הולדת שאול היה שר ורוקד והפעם זה היה נורא חסר", היא אומר בקול חנוק מדמעות. שאול מויאל נולד בבאר שבע לפני 47 שנה. "הוא למד בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ככה למעשה כזוג צעיר הגענו לכאן. הוא אהב את הרבנים ואת הלימוד בישיבה. אני גדלתי ביבנה ולמדתי באולפנת צפירה". כזוג צעיר קבעו את ביתם באלוני שילה, אז שכונת קרוואנים חדשה בקרני שומרון. "אנחנו היינו המשפחה התשיעית כאן. גרנו בקרוואן של 45 מטר. לא היו כבישי גישה מסודרים והכול היה נורא ראשוני. היה לשאול מאוד חשוב ליישב את ארץ ישראל, ולמרות שיכולנו לקבל דירה באברכייה בקרני שומרון ויתרנו עליה כי לשאול היה חשוב לעלות על אדמת אלוני שילה. הוא מאוד אהב את אדמת השומרון. זו גם הסיבה שהחלטתי לקבור אותו פה, ולא בהר הרצל". סמדר, בלנית במקווה של אלוני שילה, החליטה להקדיש את זמנה לגידול הילדים. "עבדתי בארגון פעמונים עד לפני עשר שנים, ואחרי לידת הילד התשיעי הפסקתי לעבוד. רציתי להיות יותר עם הילדים". היה לכם תמיד ברור שתרצו משפחה גדולה? "שאול הגיע ממשפחה של ארבעה אחים וגם אני. לשנינו היה ברור מההתחלה שאנחנו רוצים משפחה גדולה. סבא של בעלי הוא ניצול שואה, והרגשנו שלהביא לעולם עשרה ילדים ולהקים משפחה גדולה זו התשובה שלנו לנאצים. שאול מבחינתו רצה גם 12 ילדים ואפילו יותר". משפחה ברוכה זה גם אתגר הורי לא קל. "כל ילד הוא עולם ומלואו, ואני מאמינה שכל ילד מביא את המזל שלו. כשאני מביטה על המשפחה שלי אני מתרגשת כמה עוצמה יש בה", היא משיבה. "תמיד האמנו שיהיה בסדר. חיינו חיים פשוטים. בצניעות ובפשטות ועם הרבה אהבה ושמחה". היא מספרת בהתלהבות כיצד התניידו עם כל הילדים לטיולים וביקורים ברחבי הארץ. "הייתה לנו סוואנה עם 14 מקומות ישיבה. שאול ואני עשינו ביחד רישיון נהיגה על אוטובוס זעיר והיינו יוצאים כולנו יחד לטיולים וחופשות. זה היה מושלם". את הבוקר של 7 באוקטובר סמדר לא תשכח לעולם. "בגלל שאני חברה בצוות צח"י בשכונה, כבר משבע בבוקר ידעתי שקורה משהו חריג בדרום. רצתי מהר לפתוח את הממ"דים בשכונה, ואז הגיע הטלפון לשאול מהצבא להתייצב. הוא קיבל טלפון גם מהמפקד שלו שצריך להגיע לנקודת הכינוס. ושאול, בלי לשאול שאלות, התלבש, ארז מה שצריך ונסע צפונה". הוא לא היה פטור ממילואים? "לשאול היה פטור משירות מילואים כבר מגיל 30 כאבא לשישה ילדים, אבל למרות זאת אין דבר כזה אצלנו שלא הולכים למילואים. אין דבר כזה שלא משרתים את המדינה. הוא היה בכושר, מתאמן, רץ, מרים משקולות. גם עכשיו, בגיל 47, היה לו כושר כמו נער בן 16. לא הייתה לנו בכלל שאלה. היה ברור שהוא צריך ללכת למילואים", היא אומרת בנחרצות. "כל השנים הוא שירת במילואים, לא פספס". לאורך השנים הוא היה יוצא לחודש ויותר של מילואים בשנה, אפילו שלא היה חייב? "ברור", היא משיבה. "הוא אף פעם לא ביקש הנחות. שום דבר. כמו כולם. שווה בין שווים. לא היה מתלונן ולא מתבכיין. עושה מה שצריך. אני זוכרת שפעם אחת הוא לא יצא הביתה לשבת ואמרתי לו: לא נורא, שבת הבאה תגיע. ואז בחמישי הבא הוא מתקשר ומודיע שהוא לא יוצא גם השבת כי זה יחייב חייל אחר לחזור מהבית. זה שאול". סמדר מויאל צילום: רבקה יפה סמדר מויאל צילום: רבקה יפה --- "שוויון בנטל לא היה נושא אצלנו" את הסבב הראשון במלחמת חרבות ברזל עשה בגבול הצפון כלוחם בגדוד 8207, חטיבת אלון. "הם הגיעו באותו יום לצפון בהבנה שהם חייבים לעצור 7 באוקטובר נוסף. הם היו בטוחים שהם נכנסים כבר ללבנון, הם היו נחושים. התאמנו המון, חיכו לרגע הזה ושמרו על הגבול בתחושת שליחות". הסבב הראשון במילואים ארך חצי שנה. "בכל הזמן הזה אני בבית עם עשרה ילדים ומקבלת באהבה את הסיטואציה. הגדולים עזרו המון בבית. אחר כך היה גם סבב שני ארוך". לא היה רגע שבו חשבת שעם כל הכבוד, הוא כבר עשה את שלו, יש לו בכלל פטור ועשרה ילדים צריכים אותו בבית? "אפילו לא לרגע אחד", היא מבהירה. "לאורך השנים, גם כשהייתי בהיריון, והיו לי הריונות קשים, לא חשבתי אפילו לשנייה לומר לו: שאול, די. היה ברור לשנינו שהוא ממשיך לשרת והוא הולך למילואים כשקוראים לו. אין דבר כזה לא ללכת. ובאמת, הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכוחות ותמיד הסתדרתי". אבל הפעם היה מדובר במלחמה, זה כבר סיפור אחר. לא היו לכם שיחות על זה? "לא נשאבנו לזה בכלל. עשינו מה שצריך לעשות, בלי שאלות". את אומרת שעשיתם מה שצריך, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש חוסר איזון בחלוקת הנטל. המעמסה בסוף נפלה על חלק מצומצם בעם. "אני לא נכנסת לזה, גם כמשפחה אנחנו לא נכנסים לזה. אני יודעת רק מה בעלי עשה. אני יודעת מה בעלי נתן בשביל העם והארץ. אני לא נכנסת למה אחרים עושים או לא עושים", היא מתעקשת. "אלה שלא נותנים מעצמם למדינה הם אלו שמפסידים. כל אחד שיסתכל על עצמו. אנחנו מסתכלים על העשייה, מסתכלים על הטוב. בעלי היה בן 47 והיה חשוב לו להיכנס ללבנון ולהילחם, זה אנחנו. וגם אם היה צריך ללכת בגיל 50 ועדיין הוא היה בכושר - הוא היה נכנס ונלחם", היא מציינת. "כי זו המשימה. וככה אנחנו גם מחנכים את הילדים שלנו, שאנחנו נותנים למדינה ולא לוקחים ממנה. אנחנו פה כדי לתת מעצמנו. זו ממש לא קלישאה. ככה אנחנו חיים. אנחנו לא בודקים מה אחרים עושים, כן גויס, לא גויס. יותר מזה, אף פעם לא הייתה לי שיחה עם שאול לגבי השוויון בנטל. לא דיברנו על זה בכלל, זה לא מעניין", היא משתפת. "היה ברור לנו מה אנחנו צריכים לעשות". שבוע לפני ראש השנה הוא הוקפץ שוב לגבול הצפון, הפעם לתמרון הקרקעי בתוככי לבנון. "זו הייתה הקפצה קשה בשבילי", היא מודה. "הייתי מאוד עצובה. בכיתי. היה בי מין פחד פנימי שהולך לקרות לו משהו. הוא ראה אותי בוכה ואמר: למה את עצובה? תשמחי. אני הולך להחזיר את תושבי הצפון הביתה. הוא לגמרי האמין שזאת מלחמה שאין צודקת ממנה". ללבנון, סיפרו חבריו, הוא נכנס עם חיוך גדול על הפנים, כשהוא מבין את גודל השעה. "הוא ראה במלחמה הזאת זכות. כשכולם היו מתלוננים על מנות קרב ושאין מה לאכול והייתי מתעניינת: מה איתך? אכלת? הוא היה אומר: הכול בסדר. לא מתלונן על שום דבר. בחיים הוא לא ביקש לישון על מיטה, ככה החברים סיפרו לי. הוא קיבל הכול באהבה", היא אומרת. "הוא הבין את גודל המשימה והתמקד אך ורק בה. הוא מבחינתו היה מוכן למסור את הנפש, כפשוטו. ואני אומר לך יותר מזה, גם אם היו אומרים לו עכשיו להיכנס שוב ואני יודעת שהוא לא יחזור – הייתי נותנת לו". גם אחרי הכאב העצום הזה שאת חווה? "כן", היא משיבה ודמעות בעיניה. "כי הוא נהרג על קידוש השם. הוא מסר את הנפש. ואני יודעת שזה היה שאול. הוא האמין בצדקת הדרך. הוא האמין בזה שצריך להכות באויב ולהחזיר את תושבי הצפון הביתה בביטחון. שאול נכנס ללבנון בראש מורם. הוא לא פחד. ואני והילדים אחריו". ובכל זאת, יש עשרה ילדים בבית. אולי הצבא מצידו היה צריך לומר לו: תודה על הנכונות אבל אתה אב לעשרה ילדים, נסתדר בלעדיך? "ממש לא. שאול היה מוכן בכל ליבו ללכת ולעשות את מה שצריך. הוא האמין בזה. אז מה אם הוא בן 47? אז מה אם יש לנו עשרה ילדים? מה אני שונה ממישהי שיש לה שני ילדים? הכאב שלה הוא פחות משלי? לא!" היא זועקת. "הכאב של אותה אלמנה הוא לא פחות משלי. כל החברים שלו שנפלו בקרב יחד איתו הם פחות ממני? ממש לא. גם להם יש אישה וילדים בבית. אני לא מרגישה שאני שונה מכל אחד אחר. אני לא חושבת שהעובדה שיש לי עשרה ילדים הצדיקה שהוא לא ילך לשרת את המדינה. אנחנו אף פעם לא חשבנו ככה". חוסר השוויון בנטל לא צרם לכם בכלל? "אף פעם לא הסתכלנו על זה. זה לא שלנו. שאול הסתער קדימה ולא חיפש לראות מי מאחוריו. הוא היה עסוק במאחד. בפלוגה הם היו כל עם ישראל יחד. את יודעת איזו אחווה ורעות הייתה בין החברים לפלוגה? דתיים, חילונים, כולם יחד". אולי בניגוד לשיח המפלג שבא לידי ביטוי בתקשורת. "לגמרי. הם היו לב אחד. כולם ביחד. אחד בשביל השני". איך אפשר להעביר את האחדות הזאת גם לציבור בישראל? "אני לא יודעת. אני יודעת רק מה אנחנו עושים. אני יודעת מה שאול עשה. היה ברור לנו שעכשיו זה הזמן להזיז את צורכי הפרט הצידה ולהיות כלל ישראל. מה קורה בחוץ? זה שלהם. כל המגזרים שלא לוקחים חלק, כל אנשי המילואים שרק מחפשים פטורים ואיך להתחמק - זה שלהם. לתת מעצמך למדינה ולעם זאת זכות עצומה", היא אומרת וקולה נשנק. "ואני אגיד יותר מזה. כואב לומר את זה, אבל אני מרגישה שהעובדה ששאול מת על קידוש השם זו זכות. זה להיות חלק מתקומת עם ישראל, להפוך להיות חלק מההיסטוריה של העם היהודי. ועם כל הכאב העצום שיש לי ולמשפחה שלי והחלל העצום שנפער בחיים שלנו, במבט כללי ועמוק זו זכות. באמת שזו זכות". איך את מצליחה לראות בנפילת אב ילדייך זכות? "ככה שאול ואני הסתכלנו על הדברים, ככה חינכנו את הילדים על אהבת העם והארץ. היה ברור לשאול שהוא הולך להגן על המולדת. אלו דברים שחיינו אותם ביומיום, לא בסיסמאות. שאול חי את הדברים האלה ואני אחריו". סמדר מויאל עם הבעל שאול הי"ד ועשרת הילדים צילום: נועה הלל סמדר מויאל עם הבעל שאול הי"ד ועשרת הילדים צילום: נועה הלל --- "עשרה יהלומים שנותנים כוח" לתוך לבנון הוא נכנס יממה לאחר ראש השנה. "ערב ראש השנה הוא לא הפסיק להתקשר אליי. אמרתי לו: שאול, כבר דיברנו. אבל הוא התקשר ורצה לדבר עוד ועוד. אולי הייתה לו הרגשה. אני לא יודעת", היא נאנחת. הוא חזר הביתה לשלושה ימים בתום הכניסה הראשונה, ביקור שהפך בדיעבד לביקור פרידה. "הוא הגיע ומיד הלך לבקר את אבא ואמא שלו, את אחיו, קפץ להורים שלי. בימים האלה הייתה בבית אווירה של רוח הקודש, משהו ממעל. אווירה מיוחדת. שאול היה בהיי. בבוקר שבת חול המועד כל חמשת הבנים קמו איתו לתפילת ותיקין. אחר כך הוא נסע שוב ללבנון. נפרדתי ממנו בוכה, שבת אחר כך הוא נהרג", היא משתתקת. האירוע הקשה שבו נהרג שאול התקיים במהלך פעילות באחד הכפרים בלבנון, כאשר הכוח נתקל בכמה מחבלים שהתבצרו באחד המבנים והפתיעו את הלוחמים באש כבדה. הלוחמים ניהלו קרב הרואי, אבל ההיתקלות בעומק השטח הייתה קטלנית. חמישה לוחמי מילואים מהחטיבה נהרגו: הרב אבי גולדברג, גלעד אלמליח, עמית חיות, אליאב אביטבול ושאול מויאל הי"ד. "שאול הוא קלע חוד אז הוא היה תמיד הראשון שנכנס לבית, יחד עם הנגביסט. הוא לא פחד. לפי מה שהבנתי, שאול היה בחדר הכי פנימי כשהמחבלים הפתיעו אותם. הם הקריסו את הבניין על חלק מהחיילים. התנהל שם קרב גבורה". הדפיקות בדלת הגיעו למחרת בשעת בוקר מוקדמת. "בשש בבוקר דפקו בדלת ואני לא פתחתי. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי אותם. שלושה חיילים". כבר שמעת משהו על האסון שקרה? "במוצ"ש הבנתי שקרה משהו לא טוב, כי בקבוצת הווטסאפ של הגדוד סיפרו על הרוג אחד ואמרו שמשפחות הפצועים מעודכנות. ההרגשה לא הייתה טובה. אחרי שעתיים אני רואה בקבוצה עוד הודעה על חייל שנהרג ועוד אחד הרוג וזה הפך לתחושה נוראה. כל התקופה ששאול נלחם בלבנון הסתובבתי עם תחושה פנימית איומה. הייתה לי הרגשה שהוא לא יחזור", היא לוחשת. "לא שיתפתי אף אחד בזה. קראתי הרבה תהילים, ובכל פעם ששאלו אותי מה נשמע הייתי פורצת בבכי. הנשמה שלי כנראה כבר ידעה". לאחר שפתחה את הדלת למודיעים התמוטטה על רצפת הסלון. "נפלתי על הרצפה בבכי גדול. אחר כך הערנו את הילדים לבשורה הקשה. החיילים היו רגישים ומאוד קשובים. הם היו מלאכים בירוק". אין בך כעס כלפי שמיא? "אני לא כועסת. זה כנראה מה שצריך היה להיות. זה מה שנכתב ונקבע ביום הכיפורים, להריגה, לסקילה ולאש. אני יכולה לשנות משהו שנכתב מלמעלה? לא. הצער הוא גדול, אבל ממש לא כעס". מה בכל זאת מחזק אותך? "הילדים. כשאני רואה אותם אני מתמלאת כוח. הם עשרה יהלומים נוצצים בעולם. שאול ואני זכינו בהם. אנחנו יחד נתמודד עם האובדן הכואב, נחזק אחד את השני. אנחנו לא קוראים לעצמנו משפחה שכולה. אנחנו משפחה של גיבורים", היא מבקשת לחדד. "האבא של הילדים שלי היה גיבור גם בחייו וגם במותו. אח של גיסתי אמונה, לבית משפחת מרחביה, נפל במלחמת לבנון השנייה. גם היום יש לנו במשפחה לוחמים שנלחמים בכל הגזרות להגן על הארץ. אנחנו עם של גיבורים". אתם הפכתם בעל כורחכם לסמל, בתור המשפחה השכולה הגדולה ביותר במלחמה. "תמיד כשהיו שואלים את שאול כמה ילדים יש לך, הוא התחמק מתשובה. העדיף לא להיות בפרונט. היום אין אחד שלא יודע כמה ילדים יש לו, אין אחד שלא מכיר אותו. עכשיו שאול הפך לסמל". קיים בך חשש שהמוות שלו יהיה לשווא? "חשוב לי שעם ישראל ימשיך בראש מורם, בעוז ובגבורה עד הניצחון. שמותם של הגיבורים שלנו לא יהיה לשווא ושנהיה ראויים להם. בעלי הלך כדי להחזיר את תושבי הצפון הביתה. ניצחון בשבילי זה שתושבי הדרום והצפון יוכלו לחזור לבתיהם בלי פצמ"ר אחד, בלי טיל או כטב"ם אחד. שיוכלו לישון בבית בבטחה ולא ירוצו בלילה לממ"ד". במהלך ימי השבעה התייצבו בבית המשפחה מאות רבות של בני אדם מכל הארץ. "בשבעה התגלה עם ישראל בתפארתו. הגיעו לפה כל מיני אנשים שלא הכרנו ורצו להשתתף איתנו בכאב. היה להם חשוב לבוא ולהגיד: אנחנו איתך. אנשים שמעו עלינו והגיעו רק לתת חיבוק. תושבי קיבוץ יפתח ישבו אצלי בבית. אנשים מהממים. הם עם דעות שונות משלנו, אבל עם יותר מאחד ממפריד. הם סיפרו שלחלקם זאת הפעם הראשונה שהם עברו את הקו הירוק. הם הסבירו שהגיעו כי חשוב להם להוקיר חייל עם עשרה ילדים שעזב את הבית ובא להגן עליהם. הם באו להגיד תודה ומבחינתי זה אומר הכול", היא אומרת בהתרגשות. "מה שהיה בבית שלי במהלך השבעה זו האמת. הגיעו לכאן אנשי שמאל ואנשי ימין, דתיים וחילונים, כולם השתתפו מעומק הלב בכאב שלנו. הגיע חרדי מקריית ספר. הגיעה אישה שלא הכרתי וחיבקה אותי חזק, ממש התייפחה עליי. חברה שלי שקלטה שאני לא מזהה אותה אמרה לי: זאת השחקנית עדי אשכנזי. היא הייתה פה איתי, דיברה עם הילדים, בכתה איתם. מבחינתי זה עם ישראל בתפארתו". שאול מויאל הי"ד עם תלמיד צילום: אלי ברכץ שאול מויאל הי"ד עם תלמיד צילום: אלי ברכץ --- החיוך ימשיך ללוות במסדרון סמדר מבקשת לתאר את דמותו של בעלה וקולה נשנק. "העולם הפסיד בן אדם גדול. התהלך בינינו צדיק", היא מדגישה. "אנשים לא הבינו עד כמה מיוחד הוא היה. הכול הוא עשה בצניעות ובענווה. הוא היה מורה למדעים ואיש חינוך ברמ"ח איבריו. אחד התלמידים סיפר שאחרי ששאול נהרג הוא הדפיס תמונות שלו ותלה במסדרונות בבית הספר. הוא אמר שבכל פעם שהיה הולך במסדרון ופוגש את שאול, הוא היה מחייך אליו. הוא רוצה שהחיוך שלו ימשיך איתו הלאה", היא מספרת. "שאול הקפיד לנצל כל דקה. הוא היה קם בארבע בבוקר וקבע עיתים לתורה. הכול אצלו היה בנועם ובפשטות. הוא היה בלתי מנוצח. הוא חי 47 שנים מלאות משמעות ועשייה". סמדר מתארת שנים של זוגיות איתנה ולא מוחצנת. "היה לנו תמיד זמן קדוש לפני כניסת השבת שהיינו יושבים שנינו בשולחן במטבח עם כוס קפה ועוגה, והילדים ידעו שזה זמן מיוחד רק של אבא ואמא. זה משהו שמאוד חסר לי", היא פורצת בבכי. "השבוע ביום של השלושים עליתי לקבר שלו עם כוס קפה, לשבת שם ולדבר איתו. ביקשתי ממנו שייתן לי כוח", היא עוצמת את עיניה בכאב. "החלל גדול. אני כל הזמן חושבת מה הוא היה חושב ומה הוא היה אומר. מה אני עונה לילד הזה ואיך אני צריכה לנהוג עם הילד הזה. וכשקשה לי אני חושבת מה שאול היה רוצה ממני. שאול היה רוצה שאני אקום, שאפסיק להיות בצער, שאתגבר על המשבר ואמשיך בראש מורם לגדל את הילדים הנפלאים שלנו". סמדר משתפת בדמעות כי בעלה שאול והיא חתומים על כרטיס אדי לתרומת איברים. "היה ברור לנו שאם אנחנו הולכים מהעולם הזה - אנחנו תורמים את האיברים שלנו למי שצריך. את האיברים הקדושים והטהורים של שאול לא הצליחו לתרום", היא נושמת עמוקות. "היו לו עיני תכלת מדהימות שראו רק טוב, עיניים יפהפיות, והן לא זכו להיות מושתלות אצל אדם אחר. זה כואב אבל את הרוח הגדולה שלו לא ייקחו לנו. אנחנו נמשיך. הוא ימשיך להיות איתי בשמחות של הילדים. על הדשא שישבנו בו בשבעה יהיו בעזרת ה' הרבה שמחות. אני לאט לאט אקום", היא אומרת ספק לי, ספק לעצמה. "אני חייבת. יש לי פה עשרה ילדים יקרים לדאוג להם. אני אקום, זה ברור".