כשנסעתי צפונה בכביש 2 הכל עדיין היה באוויר, וזה היה מאוד מטריד. אני טיפוס עם נטיות אובססיביות לסדר וארגון ואני אוהב שהדברים מסודרים מראש. אבל כשאתה מקבל טלפון על חתונה יום לפני האירוע אין ברירה אלא לזרום עם המציאות. זו לא הייתה חתונה שגרתית ואשת הקשר שלי הייתה הבת של החתן והכלה. בגלל השעה המאוחרת, לא הייתי בטוח שנוכל לסדר את כל הפרטים בזמן. התכנון היה לערוך את החופה מחוץ למסעדה על שפת המים, ממש לפני השקיעה, כך שוודאי היה מדובר באירוע יפהפה. “אבל למה את פונה אליי רק עכשיו?” שאלתי. החתן והכלה עלו לארץ לפני שנים רבות מברית המועצות לשעבר. הם התחתנו אזרחית ברוסיה בתקופה שבה נאסרה קיום מצוות. כעת, בשנות ה-70 לחייהם הם רצו להתחתן כהלכה. איך יכולתי לומר לא? אבל משהו עדיין לא הסתדר. למה זה היה כל כך דחוף? ביום החתונה פניתי לכל מי שיכולתי כדי לנסות למצוא שותף למשימה. המשפחה לא הייתה דתית כמו הרבה זוגות שאני עובד איתם. אבל על פי ההלכה שני גברים שומרי מצוות צריכים לחתום על המסמכים. בדרך כלל אני אחד משני העדים, אבל היה לי קשה למצוא עד שני. חבר שלי אמר שהוא מכיר מישהו שיכול לשמש כעד השני ונתן לי את פרטי הקשר שלו. שמחתי שסוף סוף הדברים התחילו להסתדר, אבל כשניסיתי להתקשר ולשלוח לו הודעה לא הייתה שום תגובה. כשהתחלתי את הנסיעה צפונה, עדיין הייתי העד היחיד. למען האמת, עשיתי את הדרך הזאת לא מעט פעמים. להורי אשתי יש דירה קרובה לאזור האירוע, כך שזה אמור היה להרגיש מוכר, אבל כל הדרך הייתי במתח. בכל רמזור עצרתי לבדוק את הטלפון אך לא הייתה שום תגובה. ואז ראיתי משהו שמעולם לא ראיתי. הייתה מכונית צהובה תלויה באוויר בצד הדרך. אבל המכונית לא הייתה רק צהובה. הייתה עליה טביעת יד אדומה גדולה. תהיתי מה זה ואז כמה קילומטרים אחרי כן ראיתי עוד אחת ועוד אחת. אז זה נפל לי האסימון. אלו היו רכבים מאוקטובר 7. הם נצבעו בצהוב והובאו לכאן כדי להזכיר לנו את החטופים. כשהגעתי למקום, חלק מבני המשפחה כבר התאספו מחוץ למסעדה. לא ידעתי מה אני הולך לעשות, אבל אז ראיתי אותם. זוג דתי צעיר עמד ליד החופה המאולתרת והתפעל מהנוף. למרות שהחתונות שאני עורך אינן אורכות זמן רב, זה הרגיש כמו טרחה גדולה לבקש מהם עזרה אבל לא הייתה לי ברירה אלא לנסות. ניגשתי אל האיש ושאלתי אותו אם הוא יוכל לפנות חצי שעה כדי לשמש עד לחתונה. כצפוי, הוא הגיב בהיסוס מסוים, והייתי חייב לשכנע אותו בכל דרך אפשרית. החתונה הייתה כל כך חפוזה מכיוון שהחתן אובחן לאחרונה עם מחלה קשה והוא רצה להגשים את חלומה של כלתו לחתונה מסורתית בזמן שהוא עדיין מספיק חזק לכך. ואכן אין זמן יותר טוב מאשר בשנת חתונת הזהב שלהם. לאחר שהאיש שמע את כל הסיפור הוא הסכים לעזור בכל דרך שיוכל. אז אני והעובר אורח הזה שיתפנו פעולה כדי לבצע את כל המטלות ההלכתיות הנדרשות לקידושין. עשיתי כמיטב יכולתי להאיץ את התהליך כדי לא להכביד על הזוג, שככל הנראה היה בדייט לילה שלהם. כשהשמש שקעה מעבר לאופק והחופה הסתיימה, ניגשתי לזוג הזה להודות להם ולהתנצל על ההפרעה. “בכלל לא,” הם ענו. “ברור שהשם התכוון שנהיה כאן כדי לעזור לך".
