"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו", כך שרה בחוכמתה רותי נבון באחת השורות הכי יפות שנכתבו בעברית, והצדק עימה. חורף זה באסה, גשם זה באסה, קור זה באסה. קר שם בחוץ ואתם יודעים מה זה אומר - שהילדים כאן בפנים. קשה מאוד לשלוח את הילדים לשחק עם חברים כשבחוץ ריבונו של עולם נותן טל ומטר לברכה. וכך אתה מוצא את עצמך בארבע אחרי הצהריים עם כל הילדים בבית, מנסה להעביר את הזמן עד ארוחת הערב וההרדמות. זמן איכות יש מי שיקרא לזה, והמישהו הזה כנראה עדיין רווק. או הורה טוב ממני. כך או כך, הסיטואציה לא מחמיאה לי. אבל גם ליעקביני שלכם יש את הרגעים שלו, והשבוע החלטתי לכבות את שלל המסכים בבית ולשחק עם הילדים משחק קופסה. מה שקראתם, משחק קופסה לא בשבת! מי שמע כדבר הזה? אני בכלל לא בטוח שמשחקי קופסה פועלים בימי חול. אבל אם לא ננסה לא נדע לעולם. אז ניגשתי לארון המשחקים, פתחתי אותו כמו שפותחים את ארון הקודש (בזהירות, שלא ייפול פאזל אלף חלקים על הרצפה), וחיפשתי לנו משחק שנוכל ליהנות ממנו יחד. ובכן, מדובר במלאכה לא פשוטה. האופציה הראשונה הייתה משחק המונופול, אבל אני לא השתגעתי. מונופול הוא אומנם מהפופולריים שבמשחקי הקופסה, אבל מדובר בקן צרעות שאני לא מתכוון להתעסק איתו. קודם כול, המשחק הזה לא חינוכי. הוא נותן לילדים את האשליה כאילו בחיים האמיתיים הם יצליחו לקנות בית. וסחבק מכיר את שוק הנדל"ן בארץ, כמו גם את המצב בעו"ש הפרטי, כך שאת הציפיות של הילדים היעקבינים חשוב להנמיך כמה שיותר. בנוסף לכך, המשחק הזה חורה לי אידאולוגית. נדמה שיוצרי המשחק בעברית נתקעו על מפת ארץ ישראל לפי תוכנית החלוקה של ועדת פיל, או במקסימום מפת מדינת ישראל טרום מלחמת ששת הימים. אנחנו לא מיוצגים במשחק הזה. איפה אריאל שלנו? איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? תזרקו לנו איזו עצם! ועוד לא דיברנו על אין־סופיותו של המשחק והעובדה שכשהכול נגמר יהיה זה אני שיצטרך לשבת ולמיין את השטרות, משל חזרתי להיות שוב טלר בבנק רק בלי מכשור עזר. קיצור, לא יקום ולא יהיה. התקדמתי הלאה. הרמז, עוד משחק שעל הנייר נשמע טוב. אבל שוב, אני לא רוצה להפנות את תשומת ליבם של היעקבינים הקטנים לכך שיש בכלל אופציה לבית שיש בו אולם נשפים וחדר ביליארד. הרי אצלנו הממ"ד הוא חצי מחסן, חצי חדר עבודה וחצי חדר אורחים. אז שלא ייכנסו להם רעיונות לראש. אני לא יודע מה עשה דוקטור בלייק כדי לגור בבית כמו שלו, אבל קומיקאי מגזרי הוא בטוח לא היה. בכל אופן הרמז לא רלוונטי, זה משחק אלים מדי. כששיחקנו את המשחק הזה כילדים ההורים שלי לא רצו להגיד לנו שדוקטור בלייק נרצח, אז במקום זה הם סיפרו לנו שדוקטור בלייק נעלב. שזה לא פחות גרוע, הרי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך את דמו. אז במקום לשאול מי רצח את דוקטור בלייק, אנחנו ניסינו לגלות מי בייש אותו מול כולם. התאוריה שלי תמיד הייתה פרופסור שזיפי. בטח הוא כינס את כולם באולם הנשפים ואמר שדוקטור בלייק הוא אומנם דוקטור אבל למדעי המדינה, שזה לא באמת נחשב, שלא כמו שזיפי עצמו, שיש לו פרופסורה! בקיצור, סכסוך אקדמי קלאסי. ואז הוא הניף את מפתח הברגים ואמר לבלייק: קח, עדיף שתתעסק באינסטלציה. מפה לשם גם את המשחק הזה החלטתי להשאיר במעמקי הארון. נקסט - המשחק סיכון. בטחחחחח. היש משחק יותר טריגרי מזה לילדים באמצע מלחמה? אם יש אז אני לא מכיר. המשחק סיכון הוא משחק מלחמה שמטרתו כיבוש העולם בכוח הכוח. לא שייך בכלל בתקופתנו. ובכלל, המשחק הזה לא מציאותי. במשחק סיכון הניצחונות המוחלטים מושגים באמצעות מלחמה עד הסוף והשמדת האויב. שלא כמו במציאות, שבה ניצחון מוחלט בא לידי ביטוי בהסדר מדיני מפוקפק עם ערבויות אמריקאיות מוטלות בספק. ככה באמת מתנהלת מלחמה, לא? חוץ מזה שבדיוק כמו מונופול, גם המשחק הזה אין לו סוף והוא תמיד גורר אחריו סכסוך משפחתי שגורם לך להגיד תודה שאין לך פמוט באולם הנשפים, אחרת לך תדע מה הילדים היו עושים זה לזה. עוד משחק שצד את עיניי היה המשחק פלונטר. מכירים את הדבר הזה? פורסים על הרצפה מפה גדולה עם נקודות צבעוניות וצריך להניח גפיים על הצבעים לפי מה שיוצא בקובייה. חשבתי על זה, אבל אז החלטתי שכבר עדיף לבקש מהילדים לקפוץ מהשיש במטבח ישר על הגב שלי וזהו. למה למרוח את האירוע? הרי מהמשחק הזה אתה יוצא או נדיה קומנצ'י או סטיבן הוקינג, אין הרבה אמצע, ובגילי המתפלג זה לא סיכון שאני מוכן לקחת. לבסוף סגרתי את הארון כלעומת שבאתי וירדתי לסלון בידיים ריקות, רק כדי לגלות את אשתי משחקת עם הילדים משחק קלפים בשם פרזידנט. "גם אני רוצה לשחק", ביקשתי לקחת חלק ברגע המשפחתי המלבב, "רק תגידו על איזה פרזידנט אתם מדברים בדיוק, כי אם זה אחד אנטי־ישראלי אני לא יודע אם זה משחק ראוי". הילדים חייכו במבוכה ואז הסתכלו על אמא שלהם במבט אומלל. "זה בסדר יאיר, אנחנו כבר לקראת הסוף", היא קלטה את הרמז, "אתה יכול ללכת לראות מסכים בינתיים". לתגובות: jacobi.y@gmail.com