זיו מאור
זיו מאורצילום: חוי כהן

את שידוריי בגלי ישראל אני נוהג לסיים מדי לילה בהזכרתם של שלושה שמות שחשוב שלא יימחו מהתודעה: האחד הוא אברהם שפירא, הקולנוען שנזרק למרתפי השב"כ בלא משפט לפני כחודשיים. על פניו, כל חטאו שהעז להפיק סרט שמעביר ביקורת על מוסד המעצרים המינהליים. ועונשו, כמובן, הוא להיעצר מינהלית בעצמו.

השם השני הוא שפי פז, שצורפה לרשימה רק לפני כשבועיים עם כניסתה לכלא נווה תרצה למאסר של 45 יום, בגין מעשים שעל הרבה יותר חמורים מהם איש במשטרה ובפרקליטות לא חשב לרגע לפתוח בחקירה. מאסרה של שפי הוא ביטוי בולט לא רק למגפת האכיפה הבררנית שפושה במסדרונות המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. הוא גם אנדרטה מכוערת לפס הרחב שהאנשים שעובדים במוסדות הללו שמים עלינו. משפטה הארוך מדי של שפי התנהל במקביל להשתוללות השמאל בחוצות תל אביב, אבל השופטת לא מצמצה, הרשיעה וגם גזרה מאסר, כדי להעביר לכולנו מסר: להיות ימני בישראל זהו פשע.

השם השלישי הכי פחות מוכר, והוא שייך לקבוצת הפושעים ולא לקורבנות: רוברט בן יוסף ברדהולדס, שוטר בימ"ר תל אביב. פעם אחת בלבד פגשתי את שמו: הוא זה שנשלח מטעם המשטרה להצדיק את הארכת מעצרם של סער אופיר ושני גיבורים נוספים שהרגו מחבלים ב־7 באוקטובר, בחשד לרצח. היה מי ששאל אותי פעם למה אני נטפל לש"ג, השוטר רוברט, במקום לפושע הראשי פרקליט המדינה עמית איסמן, שניצח על המעצר הביזיוני ההוא. התשובה פשוטה: רוברט בן יוסף ברדהולדס ועמיתיו השוטרים צריכים לדעת שגם הם נושאים באחריות. שיש הוראות מלמעלה שאסור לציית להן, כמו לדוגמה להחשיד לוחמים גיבורים ברצח. ואם מצייתים, הציבור רואה וזוכר את זה לדיראון.

מעצרו הראשון של סער אופיר קדם בכמה שבועות להשתוללות מצ"ח בשדה תימן. שתי הפרשיות הללו עוררו כעס ותדהמה בציבור. הפרקליטות – הצבאית והאזרחית – שילמו שתיהן מחיר כבד באמון הציבורי אבל בחלוף הזמן נראה שזה לא מזיז להן: מעצרו החוזר של סער אופיר השבוע נראה כמו נקמנות נוקדנית נגד מי שהשפיל את הפרקליטות בגיבוי הציבורי שקיבל.

כל הפרשיות שסקרתי, כולן מהשנה האחרונה, חושפות מאפיין חשוב של השירות הציבורי בישראל: אף אחד, אף פעם, לא משלם מחיר. לא על שגגות ולא על זדונות. אחרי שהכתים את הפרקליטות במעצר סער אופיר וחבריו, עמית איסמן כמו גם רוברט בן יוסף ברדהולדס היו צריכים לעוף מתפקידיהם בבושת פנים ולענות לשאלות נוקבות של נציגי ציבור כלשהם. בהתרגש עליהם הסערה בזמן אמת, אני לא מוציא מכלל אפשרות שהם באמת חששו שזה הולך לקרות.

אבל זה לא קרה. הסערה שככה, סדר היום המשיך הלאה, ותאבי השררה שדחקו את המדינה לקצה גבול החוסן ממשיכים להחזיק בתפקידם כאילו לא קרה דבר. יודעי דבר אומרים שאותו עמית איסמן מפקח מקרוב על ניסיון ההפיכה שבשב"כ מבצע בלשכת ראש הממשלה, במסגרת המעצר המופקר וכתב האישום נגד אלי פלדשטיין.

ככה זה. כשמי שחוטא לא נענש, המסר שהוא מקבל הוא שהחטא איננו חטא והוא הדבר התקין והנכון והרצוי.

המציאות הזאת, החסינות המוחלטת של בכירי השירות הציבורי מפני דין וחשבון על הנזקים שהם מעוללים לחברה, זורקת אותי 230 שנה אחורה, לאחת התופעות שעודדו את העם הצרפתי לחולל מהפכה ולערוף את ראשו של המלך. על פי החוק ששרר בצרפת ערב המהפכה, אדם ממעמד מסוים בפירמידה הפאודלית לא יכול היה לתבוע בבית משפט מישהו ממעמד גבוה יותר. המשמעות: אצילים לא שילמו כל מחיר על נזקים שהם גרמו לפשוטי העם. בתחילה ההפקרות הזאת אוזנה על ידי קוד התנהגות אצילי שמנע השתוללות פוגענית יותר מדי. אבל המאה ה־18 התאפיינה באינפלציה בתארי האצולה ובהטבות הנלוות להם. תחושת הפטרונות של האצילים נשחקה, ואיתה גם מחויבותם לקוד האתי. צעירי האצולה נהגו לקיים מרוצי סוסים ולהשחית אגב כך את שדותיהם הזרועים של הפלבאים מזי הרעב שנותרו בלי שום כלי משפטי להגן על עצמם. זה היה אחד ממחוללי המהפכה בצרפת.

החסינות שמוענקת לעמית איסמן, ליפעת תומר ירושלמי, לרוברט בן יוסף ברדהולדס וכמובן לרונן בר, הרצי הלוי וגלי בהרב־מיארה אינה שונה בכלום מהחסינות שהגנה על האצולה בצרפת. גם אצלנו היוקרה שנלוותה לתפקידים מעניקי החסינות נשענה בעבר על קוד מוסרי גבוה שחייב התנהגות נאצלת. אבל מפני חטאינו, זכינו ב"אצולה" עדכנית נטולת עכבות מוסריים שהערך היחיד שנותר חשוב בעיניה הוא שימור מעמדה שלה.

הממשלה חייבת לפתח מנגנון אפקטיבי להטלת אחריות ממשית על עובדי ציבור ולמיצוי הדין עימם על פשעיהם במישור הפלילי, המשמעתי והאזרחי. אם לא יפותח מנגנון כזה במהרה, העתיד נראה קודר במיוחד.