מצד אחד, כולם אומרים שפנימיות היא הדבר הכי חשוב, אבל באותה נשימה, רבים מאיתנו יתנו מקום גדול לנראות החיצונית עד שלפעמים האחרונה, תגבר ותכריע. המאבק בין החיצוניות לפנימיות נמצא בהרבה תחומים בחיים, ונדמה שהשיא הוא בעולם הדייטים ומציאת בן הזוג לחתונה, בו ההליכה רק אחר מראה העין, יכולה להטעות ולהביא לשגיאה גורלית. בפרשת תולדות יעקב אבינו מקבל את הברכות מיצחק לא בדרך בה היינו מצפים שהוא יקבל. הוא לובש את בגדי עשיו החמודות, ואומר ליצחק: "אנכי – עשיו בכורך". התמיהה גדלה כשידוע שמידתו של יעקב היא מידת האמת, כמו שכתוב בפסוק "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז כ). לכן דוקא יעקב מכל האבות, היה צריך להיות האישיות הרחוקה ביותר מעולם השקר. למה הקב"ה סובב את השגת הברכה בצורה הזו? התשובה לכך מתבארת מתחילת הפרשה, שם התורה מספרת לנו שעשיו בז לבכורה ומכר אותה ליעקב. התורה גם מספרת על הנבואה שרבקה קיבלה, שיעקב הוא זה שצריך לקבל את הברכה, ושאם עשיו יקבל את הברכה – היא תיהפך מברכה לקללה. לכן שניהם בוחרים לפעול לפי האמת האמיתית, גם אם מבחוץ זה לא נראה יפה. דומה הדבר לרופא מנתח, שבמבט חיצוני מי שיסתכל רק על הפעולות החיצוניות של הרופא, יכול לחשוב שהרופא פוגע בחולה, אבל כל בר דעת מבין שההיפך הוא הנכון, ושעל ידי הניתוח הוא מרפא אותו. בדיוק כך הוא לגבי יעקב אבינו בהשגת הבכורה. ביהדות החזיר מסמל את החיה הטמאה ביותר. חז"ל מבארים שהחזיר פושט טלפיו ומראה את סימני הטהרה החיצוניים שיש לו כדי לומר "ראו טהור אני", אבל הוא טמא, משום שהוא אינו מעלה גרה, ואין לו את הטהרה הפנימית. דוקא בגלל שהוא נראה טהור מבחוץ – הטומאה שלו יותר מסוכנת, טומאת החיצוניות. הרב קוק מסביר שישנם אנשים, עמים ודתות שמבפנים מלאים במשטמה ורוע אבל אומרים "טהור אני". מבחוץ עטופים בחליפה ועניבה, מדברים במילים גבוהות ונאורות, אבל בפנים עם שחיתות מוסרית מהסוג הברברי והאנטישמי ביותר, כך קורה שמחבל משגר טיל אל עבר גני ילדים, ואילו הצד המתגונן מואשם ברצח עם. כששמואל הנביא נשלח למשוח מלך לישראל אמר לו ה' "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א פרק טז פסוק ז). דבר ה' היה שונה אפילו מאיך שאבות האומה חשבו, אברהם אבינו אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך", יצחק אהב את עשיו, ואפילו יעקב הלביש את יוסף ולא את יהודה, אך ה' בחר אחרת, קל וחומר לנו, שאסור לשום מורה לוותר על אף תלמיד, ולשום הורה להתייאש מאף ילד. ואולי הכי קשה – לא להתייאש מעצמנו ולא לוותר על שום דבר קטן וטוב שאנחנו יכולים לעשות כי 'מה כבר יכול לצאת מזה'. אני ממליץ לכל מי שקורא שורות אלו – כשאתם מקיימים מצוה, או מתפללים, עשו זאת באמת , כאילו אתם היחידים בעולם, מבלי לחשוש מה יגידו, או מה יחשבו. היו נאמנים לעצמכם ולא לתכתיבים של הסביבה. לא תמיד קל ללכת בדרך האמת, כשהשקר קורץ מעבר לפינה, אבל לאמת – אין מחיר, לעומת זאת, על הליכה בשקר משלמים עם ריבית, מחיר גבוה וכבד משחשבנו. הכותב הוא ר"מ בישיבת מרכז הרב