בשבוע הזה, בו עסקנו שעות על גבי שעות במלחמה בלבנון (ולא, היא לא נגמרה. רק נכנסה להפסקת-אש, שתיבחן וכבר נבחנת על ידנו כל העת, מתוך מוכנות דרוכה לכל פעולה צבאית שתידרש), בשבוע הזה, הספקנו לעסוק גם במלחמה אחרת, פחות מדוברת, אבל לא פחות קטלנית לצערנו: המלחמה בתאונות הדרכים. מערכה שגובה מאתנו קורבנות יקרים בהיקף בלתי-נתפס. די אם אציין שבחצי השנה הראשונה של שנת 2024 קברנו לא פחות מ 242 הרוגים (הרבה יותר מקורבנות המלחמה והטרור גם יחד), קורבנות של נהיגה לא-זהירה ואף פרועה, כבישים מסוכנים, כלי רכב לא תקינים, העדר אכיפה ראויה, ומודעות נמוכה מידי לסכנות שבדרך. אבל כל מה שקורה בכבישי ישראל בתחום הזה, לא מתחיל להשתוות למחדלי הבטיחות בדרכים בכבישי יו"ש. את המצב הבלתי-נסבל בכבישים אלה הכרתי מאז ומעולם, כנוסעת קבועה עליהם, אבל עומק המחדל, וסיבותיו המזעזעות, נחשף בפני לפני למעלה משנתיים (בסיון תשפ"ב), בדו"ח מיוחד שהוכן לבקשתי על ידי מחלקת המחקר והמידע של הכנסת תחת הכותרת "סוגיות בתחבורה ובאכיפת עבירות תעבורה ביהודה ושומרון". לפי הדו"ח, עצם העובדה שעל הכבישים ביהודה ושומרון נוסעת אוכלוסיה רחבה שאינה נתונה לאחריותה האזרחית של מדינת ישראל, עצם הנתון הזה, פוגע אנושות במצב הבטיחות בכבישים אלה. כך למשל, הרוגים ופצועים "פלסטינים" לא נספרים בדו"חות של משטרת ישראל, וממילא מספרם (העצום!) לא יכול להשפיע על הגדרת הכבישים עליהם נפגעו כ"כבישים אדומים", וגם לא לאפשר הקצאת משאבים לתיקון הליקויים הבטיחותיים באותם כבישים, לטובת כלל הנוסעים עליהם. או, למשל: דו"חות תנועה הנמסרים לנהגים ה"פלסטינים" הם בבחינת המלצה בלבד, הסיכוי שישולמו שואף לאפס, וההרתעה – בהתאם. חמור יותר: מכיון שהכתובות של הנהגים הללו אינן מוכרות למשטרה – הם גם לעולם לא יקבלו דו"ח באמצעות הדואר, ועל כן, בשם השוויון הקדוש, גם הנהגים הישראלים יקבלו דו"חות ידניים בלבד, ואין גם שום טעם בהצבת מצלמות-מהירות, שהן כידוע אמצעי-מרתיע משמעותי ביותר. (אגב, כמו שכולנו יודעים, הכתובות כן מוכרות, אפילו היטב, למערכת הבטחון שלנו, שיודעת להגיע אליהן לפי צורך בטחוני, אבל אותן כתובות לא מועברות למשטרה, וממילא הנהג ה"פלסטיני" הוא חסין-דו"חות). הלאה? גם כח האדם המשטרתי המוקצה לאכיפת חוקי התנועה ביו"ש, נגזר אך ורק ממספר הנהגים הישראלים הנוסעים על כבישים אלה, וממילא הוא לא מתחיל להתכתב עם היקף התנועה האמתית עליהם. והנתון המדהים מכולם: ניידות הבטיחות דווקא בודקות גם את כלי הרכב ה"פלסטינים" הנעים על הכבישים ביו"ש, ואפילו מוצאות בהם ליקויים ואי-תקינות בהיקפים גבוהים בהרבה מהממוצע הארצי. אבל, רגע לאחר מסירת הדו"ח לרכב הלא-תקין – המשך הטיפול מסור לרצונו הטוב של הנהג, ואין שום מעקב אחר ביצוע התיקונים, או הורדת הרכב מהכביש עקב אי-תקינות קיצונית. התוצאות העגומות, כך קבע הדו"ח שהזמנתי, תואמות את המחדלים: היקף התאונות הקטלניות ביו"ש הוא כמעט פי שניים מהממוצע הארצי (שגם הוא נורא כשלעצמו). כמה מילים על המשמעות האמתית שמאחורי הדו"ח: את הנזק העצום של הסכמי אוסלו בהיבט הבטחוני – כולם כבר מכירים. על הצורך הקריטי לתקן את המציאות ההסכמית-אוסלואידית בהיבט הבטחוני, ולתת לצה"ל חופש פעולה גם בשטחי A – עמדה מדינת ישראל כבר לפני למעלה מעשרים שנה, עת פתחנו במבצע "חומת מגן". גם לאחר השינוי הזה, אין שבוע שבו איננו טועמים את הנזק הבטחוני שבעצם הקמת הרשות הפלסטינית, ובעצם השארת מפתחות הבטחון בידיה, אפילו באופן חלקי כמו היום. אבל דרך הדו"ח העגום והמטלטל הזה על מצב הבטיחות בדרכים ביו"ש, נחשפה גם המשמעות הבעייתית של הויתור על שלטון אזרחי אפקטיבי על האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון. באוסלו מסרנו את המפתחות האזרחיים לידי רשות פלסטינית, שאין לה אפילו גרם אחד של רצון לסייע לנו, או לשתף פעולה אתנו, אפילו לא בהיבטים של בטיחות בדרכים. (ואגב, גם לא בהיבטי שימור עתיקות, איכות סביבה, ושאר נושאים אזרחיים שאף אחד מהם אינו מתחשב בקו-ירוק כלשהו). כל התפיסה האוסלואידית, לפיה כדאי לנו לוותר על "השליטה על עם אחר", קורסת יום יום גם בהסתה בבתי הספר ה"פלסטינים", וגם על כבישי התנועה שלנו, וגובה מאתנו, גם בתחומים האלה, מחיר דמים. "ויען יצחק ויאמר לעשו: הן גביר שמתיו לך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש סמכתיו, ולכה איפה מה אעשה בני" – על הפסוק הזה בפרשתנו תמה רש"י: "הן גביר – ברכה זו שביעית היא (בברכות שקיבל יעקב), והוא עושה אותה ראשונה?" ומסביר: "אלא שאמר לו: מה תועלת לך בברכה? אם תקנה נכסים – שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד – קנה רבו". לפי רש"י, כל מה שתקנה לעצמך – אומר יצחק לעשו – הוא מעכשיו אשליה בלבד, כי זה-עתה שיניתי את המציאות, ומסרתי את כל הרכוש שלך – לאחיך. זו המציאות האמתית, וכל השאר – אשליה בלבד. לקח זה מפרשת השבוע שלנו, על משקלו העצום של השלטון האזרחי, והשפעתו הקריטית על כל מהלכי החיים (וגם המוות), הוא גם הלקח של פרשת מסירת השלטון האזרחי ביו"ש לידיים עוינות, ומשמעויותיו הרות-האסון. אי אפשר להמשיך לחיות באשליות, ולהתעלם ממחיר-הדמים שנגבה מאתנו עקב העובדה שלמעלה ממיליון נהגים שנוסעים יום יום על הכבישים שלנו – נתונים בכלל תחת שלטון אזרחי אחר, שלא עושה שום מאמץ לאכוף עליהם את חוקי התנועה, ובכך מפקיר יום-יום את חיינו. הממשלה שלנו כבר החלה להידרש לצורך להחזיר לידינו גם את הסמכויות האזרחיות ביו"ש, וכבר החליטה, בסיון האחרון, ליטול לעצמה סמכויות אזרחיות בשטחי B בתחומי איכות הסביבה ושמירת המורשת, ואף את סמכויות התכנון והבניה בשטחי "השמורה ההסכמית" שבגוש עציון. אין ספק שעליה להידרש לנושא ולמצוא את הדרכים לעשות זאת גם בתחום הבטיחות בדרכים, הגובה מאתנו מחיר יקר כל כך. המציאות הנוראה שנחשפה לעיני עם קריאת הדו"ח לפני כשנתיים וחצי, הובילה אז למספר דיונים בועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של ח"כ מיכאל ביטון, שנרתם לנושא. הרבה לא הצלחנו לקדם אז, עקב היציאה לבחירות. בכנסת הנוכחית, חברי לסיעה ח"כ צבי סוכות החל לקדם את הטיפול בנושא במסגרת ועדת המשנה ליו"ש שבראשותו. אבל השבוע, כשהובאה לממשלה ההצעה להקים ועדת שרים לבטיחות בדרכים, נוצרה ההזדמנות להוביל שינוי באמצעות פורום ממשלתי המשלב את כל משרדי הממשלה הרלוונטים. ביקשתי את רשות הדיבור, והסברתי בקצרה לחברי השרים את היקף הפערים בתום הבטיחות בדרכים בין יו"ש לשאר חלקי הארץ, ואת העובדה שרובם-ככולם תוצאתיים להעדר כל שליטה אזרחית של מדינת ישראל על רוב הנהגים הנוסעים בכבישים אלה. לבקשתי, הוכנסו שני תיקונים בהחלטת הממשלה: נקבע שאלוף פיקוד המרכז יהיה משתתף קבוע בדיוני הועדה, והוטל על הועדה "לוודא שכל הנחיותיה יחולו גם ביו"ש, ולפעול להשוואת הפעילות הממשלתית בתחום הבטיחות בדרכים בין יו"ש לשאר ישובי הארץ". נפתח הפתח לשינוי. בממשלה הזו – אני יודעת – הוא גם אפשרי. אני, כמובן, מתכוונת להעביר לועדת השרים את הדו"ח, ולעקוב אחר עבודתה.