פורום "תקווה", פורום משפחות החטופים הדורש מאתנו, הממשלה, להשיב אותם תוך הכנעת חמאס ולא, חלילה, תוך כניעה לחמאס, הכריז על שבת "וישב" כשבת עולמית למען החטופים, בסימן "את אחי אנוכי מבקש". אין יום שאני לא מצדיעה בלבי לחברי הפורום הזה, פורום תקוה, אנשים אמיצים שעם כל הכאב והדאגה לגורל יקיריהם שבשבי חמאס, ממשיכים לדאוג לא פחות מכך לביטחון מדינת ישראל והעם היהודי כולו, לניצחוננו במערכה, ולזקיפות הקומה הלאומית שלנו. א אנשים כמו צביקה מור, שאומר, באומץ וביושר נדירים: "בשביל להשיב את החטופים אנחנו צריכים לעסוק לא בשאלה מה המחיר שנשלם, אלא מה המחיר שנגבה ממי שחטף אותם". ומוסיף: "אני רוצה שהבן שלי איתן, יהיה החטוף האחרון, שלהבא לא נצטרך להתעסק בחטיפות, ולשם כך אנחנו צריכים ללמד את החוטפים של היום, וגם את החוטפים-הפוטנציאלים של מחר, שלא משתלם לחטוף אזרחים וחיילים שלנו". כמה כח נותן צביקה, ופורום תקוה כולו, לעם שלנו, ולנו, שנשלחנו ע"י העם, להתמודד עם הדילמות הקשות והמייסרות כל כך, ולמצוא את האיזונים הנכונים בין מטרות המלחמה הקשה והחשובה הזו, כל המטרות כולן. תודה לכם, חברי פורום תקוה, על התקוה הגדולה שאתם מעניקים לנו! ב"עסקה" אליה מנסים ה"צדדים" להגיע עכשיו, עולה מחדש ותופס מקום נכבד בדילמה, נושא שחרור המחבלים. הפעם, בשונה מהעסקה שלפני שנה, מדובר על מחבלים "כבדים" רבים, כאלה עם "דם על הידיים". (למרות שכולנו יודעים, שמחבל ללא "דם על הידיים" הוא עפ"י רוב כזה שמזימות הרצח שלו "הצליחו פחות"). בדרך כלל, בבואי להיזכר במחירים האיומים של עסקאות שחרור מחבלים, אני חוזרת אל דבריו של אורי אליצור ז"ל. שנכתבו ערב עסקת שליט הנוראה. וכך כתב אז אורי: "גלעד שליט מוחזק בשבי שנה שלימה בגלל אימא של יוסקה גרוף.... אימא של יוסקה אמרה שהיא תהפוך את העולם, שהיא תילחם כמו לביאה על הגור שלה, שהיא תגיע עד ראש הממשלה, תעשה לו את המוות ולא תעזוב אותו. היא אמרה שלא יהיה לו רגע שקט, עד שהוא יחזיר את הבן שלה מהשבי. היא אכן הגיעה ולא נתנה מנוחה, והשיגה את שלה. ואחרי ההחלטה על עיסקת ג'יבריל, שבה שוחררו כ-1,500 מחבלים תמורת שלושה חיילים שלנו, אמר יצחק רבין בכנות: "אסור היה לעשות את העסקה, אבל לא יכולתי לעמוד מול האימהות". "לולא העסקה ההיא שיצחק רבין עשה למרות ששיקול הדעת שלו אמר שאסור לעשות" – המשיך וכתב אורי אליצור ז"ל – "סביר שתג המחיר של היום היה עשרה או עשרים מחבלים תמורת אחד, וגלעד שליט היה משוחרר כבר מזמן. יכול להיות שהוא בכלל לא היה נחטף. אמא של גלעד משלמת היום את המחיר על ההתחשבות הלא-צלולה בדעתה של אימא של יוסקה. היא יכולה לומר: עכשיו תורי להעלות את המחיר, ואחר כך שאמא אחרת תשלם את המחיר עלי. מותר לה לומר את זה. מותר לה לומר כל דבר, אבל לראש הממשלה אסור הקשיב לה". כך כתב באותם ימים אורי אליצור ז"ל, והנה לאחרונה גיליתי דברים דומים עד מאד שכתב באותם ימים ממש עיתונאי אחר, מן הצד השני של המפה הפוליטית: רונן ברגמן (שיבדל"א בע"ה). "מדינת ישראל תעשה הכל" – כך קרא רונן ברגמן לספרו, שפורסם בימים בהם גלעד שליט היה בשבי חמאס, וממשלות ישראל היו נתונות תחת קמפיין מאסיבי (בניהול רונן צור) לשחרורו "בכל מחיר". בספר סוקר ברגמן את היסטוריית דילמות-השבויים והחטופים של מדינת ישראל לאורך כל שנות קיומה, וכדרכו הוא עושה זאת על בסיס מידע מודיעיני רב ומענין. לפרק הסיום של הספר קרא ברגמן בשם המטלטל "הצילו!", ופתח אותו במילים הבאות: "למרות הכוונות הטובות, ההתגייסות המוחלטת של הציבור הישראלי בנושא השבויים והנעדרים והניסיון להפעיל על מקבלי ההחלטות סחטנות רגשית הפכו לא פעם לגרוטסקה." בהמשך הפרק מתאר ברגמן את מבול האימיילים שנשלחו באותם ימים אל מקבלי ההחלטות (באותם ימים לא היו וואטסאפים), בדרישה לשלם "כל מחיר" עבור שחרור שליט, ומזהיר: "אי-מיילים לא הורגים שיקול דעת מוטעה - כן." ומוסיף: "המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, כי הרגש אינו יועץ טוב דווקא כשעל הכף מונחים חיי אדם." ברגמן מתאר בפרק ה"הצילו" שלו איך שיקול דעת מוטעה, מונחה לחץ ציבורי לא-מאוזן, מביא גם להפקרת חטופים: "כשמניחים לדעת הקהל ולקמפיינים ציבוריים להכתיב מדיניות, קורה, למרבה האירוניה המרה, שחשיבות השבויים המתים עולה על חשיבות השבויים החיים. כך היה בעסקת השבת גופות רגב וגולדווסר לישראל. אף שכבר היה ידוע בוודאות כי השניים מתים, ואף שבאותה שעה נמק גלעד שליט (חי!) בבור של חמאס, ראש הממשלה אהוד אולמרט העדיף "לסגור מעגל" ולהשיב את הגופות, בקביעת תג מחיר יקר מאוד, שהיה ברור שמאותו רגע הוא יהיה הרף התחתון שחמאס ידרוש תמורת גלעד שליט. במחיר הזה אולמרט עצמו כבר לא היה יכול לעמוד כדי להחזיר מעזה את השריונר". "בסיכומו של דבר" – כותב ברגמן – "יוצאת מהספר הזה קריאה להחזיר את הדיון לפסים רציונליים אבל אנושיים. בסופו של דבר, מכל הסיבות שתוארו כאן הפך נושא השבויים והנעדרים לכל כך חשוב, כל כך מרכזי, עד שמזמן אינו רק סוגיה הומניטרית, אלא גורם מכריע ביצירתה של המציאות. ולרגעים רבים לא ברור מהי הסיבה ומהו המסובב. ההיסטריה יוצרת היסטוריה. קו דק מאוד מפריד בין סולידריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להיאמר, קשה ככל שיהיה. יצחק רבין לא הצליח לעמוד בפני מרים גרוף שנשכבה על סף דלתו; אריק שרון נכנע לקמפיין הציבורי המתוחכם של אורי טננבוים; ואהוד אולמרט נכנע לתקשורת, שתבעה "להחזיר את הבנים הביתה", אף שכולם ידעו כי בשלב ההוא מדובר בגופות"" כותב ברגמן, ומוסיף את משפט הסיום של ספרו: "רבים יגידו בוודאי – נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של אחד החטופים. אבל הוא לא, ולא כך הוא אמור לפעול ולשקול את צעדיו. ראש ממשלת ישראל צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב. לא רק כיצד ישתקפו צעדיו בכותרות של מחר." כן, זוהי אחריותו של ראש הממשלה, ושל כל מי שיושב בממשלה. לראות את האינטרס הציבורי הרחב. למרות הרגש. למרות הקמפיינים והלחץ הציבורי.לשקול את התמונה הרחבה. לא לאפשר להיסטריה לקבוע את ההיסטוריה. להוביל ולא להיות מובל. עוד באותו נושא: מי שחרט על דגלו "תהיה כאן עיר שתחבר את גוש דן עם השומרון" נתניהו גינה את דברי לפיד נגד השרה סטרוק אשר קרך בדרך "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" – "למה נסמכה פרשה זו לכאן?" – שואל רש"י, ומשיב: "שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם, אמרו: "אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך". – כמה מטלטלים הדברים הללו, כשהאחים אומרים ליהודה: אתה המנהיג, האחריות עליך. צריך היית להוביל, לא לחשוש מאתנו, לא לחשוש מהאוירה האיומה שאנחנו יצרנו, לדבוק באמת. אם היית מוביל - היינו שומעים לך. האחריות – עליך! צערו של אבא – עליך ועל כתפיך! כמה מטלטל, וכמה מחייב. אחריות עצומה על כתפינו. ועלינו להכריע בה בשום-שכל, בהתאם לכלל השיקולים, לא לפי שום קמפיינים, לא לפי הרגש, או הלחץ הציבורי. האם כל זה אומר שהחטופים אינם חשובים? חלילה! הלב יוצא אליהם: אל הקשישים, שאין לדעת איך הם שורדים בכלל, אל החיילות המתוקות שלנו, אל החיילים שלחמו בגבורה, אל האבות שילדיהם מחכים להם כ"כ, אל הגיבורים שיכלו למלט את עצמם ובחרו לעזור לאחרים, אל משפחת ביבס שהלואי שהם בחיים,אל כולם! חובה עלינו להשיבם! וחובה עלינו לעשות זאת באחריות כלפי כל שאר מטרות המלחמה, וכלפי עתיד המדינה. נתפלל עליהם, גם השבת הזו, כפי שביקש פורום תקוה, וגם בכל יום ובכל רגע.
