אורי ומאור, לוחמים בגדוד 52 הפועלים במרחב ג'באליה, שיתפו את ערוץ 7 בתחושותיהם לגבי החזרה למלחמה באזור, על התקרית שבה נפצע מפקד הפלוגה, ועל המוטיבציה להמשיך קדימה למרות הקשיים.

אורי, קשר המ"פ, תיאר את התחושות המלוות את הלוחמים: "האווירה משתנה מפעם לפעם, זו רכבת הרים של רגשות, אי אפשר לתאר את זה למי שלא נמצא פה באמת, אבל עושים כל מה שצריך, כל מה שנדרש לעשות, כי אנחנו עושים את זה מאהבת הארץ ולא משנאת האויב".

הוא שיתף ברגשות שאפפו את הכניסה הקרקעית הראשונה לרצועת עזה: "פחד אלוהים, בגדול נסיעה ארוכה, 12 שעות לשלושה קילומטרים, שיירה ענקית של טנקים, נמ"רים, פיצוצים, אש, יריות, אתה לא רגיל לדברים האלה. לאט לאט מסתגלים, היום זה כבר מנגינת רקע".

הוא מספר על הדריכות המבצעית גם אחרי תקופה ארוכה של לחימה: "אנחנו לא בטוחים ואנחנו גם יודעים את זה, אסור להוריד את הרגל מהגז אף פעם עם האויב. הוא תמיד יכול להפתיע אותנו. נשארים ערניים כל הזמן, גם בלילה ואם צריך לשמור במארב חמש שעות בקור ובגשם אז נעשה את זה".

מאור מסביר מדוע צה"ל חזר למחנה הפליטים ג'באליה בפעם הרביעית, ומהזווית שלו - בפעם השניה: "בכניסה הראשונה היה יותר אויב, התעסקנו יותר בלחסל את האויב ולא לחסל את המרחב ובכניסה השנייה אנחנו מחסלים את המרחב. מורידים איתורים, מורידים מלא חומר נפץ כדי שלא יצליחו להשתקם פה חזרה".

המבט אחורה לעבר ישראל נותן ללוחמים את הכוח להמשיך. אורי אומר: "תסתכל אחורה, אתה תראה את כל האורות של אשקלון. של כל הדרום, כל עוטף עזה. אם תסתכל קדימה אתה תראה את החושך של העיר עזה. אתה מסתכל על מי שמאחוריך, על החברים, על המשפחה, אתה עושה משהו שהוא חשוב יותר".

הוא משחזר על התקרית בה נפצע מפקד הפלוגה, "לפני יומיים נסענו למארב, בגלל התנאים של הגשם וכל הראות, לא זיהינו שני מחבלים שירו עלינו טיל RPG. המ"פ שלי נפצע עם רסיס בפנים, לא משהו רציני, הוא כבר חזר כי הוא "מכונה". למרות הפציעה עדיין לא ויתרנו על המשימה, כי המשימה מעל הכל. יצאנו למארב בלעדיו".

לסיום אורי ביקש למסור מזל טוב לאימו שחגגה יום הולדת, "אני רוצה להגיד לה המון המון מזל טוב, חושב עלייך, מתגעגע, כמובן לכל בני המשפחה גם, אבל אמא זו אמא".

מאור העביר מסר למשפחתו: "אני רוצה לשלוח ד"ש לאמא ולאבא, אני מתגעגע אליכם, אני אחזור בקרוב. אוהב אתכם".