תחתמו לנו כאן וכאן וכאן

העסקה נחתמה והיא תובא לאישורה בממשלה, כך בישרו הכותרות בשישי בבוקר. בלי להיכנס לפרטי העסקה ולעמדות הבעד והנגד, תהיתי אם במדינה דמוקרטית זה לא אמור להיות הפוך, קודם הממשלה מאשרת ורק אחר כך חותמים, לא?

התנצלות

הסקרים מלמדים שרוב משמעותי ממצביעי הקואליציה מתנגדים לעסקה. גם כאן לא אכנס לויכוח ולעמדות השונות. משמעות של הסקרים הללו היא שראש הממשלה קידם את העסקה והביא אותה לשלבי הסיום למרות האינטרס הפוליטי הפשוט שלו. אם היה נתניהו נשמע רק לפוליטיקה הצרה הוא היה מציב עמדה שונה בתכלית ואולי זוכה לתשואות מהבייס, אבל הוא לא עשה זאת.

כעת, האם מישהו ממפיצי הכזב לפיו נתניהו אינו רוצה לראות כאן את החטופים מסיבותיו הפוליטיות, שהאשימו אותו בהפקרה מכוונת ומרושעת, וחמור מכך, כל אותם שאמרו בפה מלא שהוא רוצה לראות אותם מתים (לא פחות) בגלל אינטרסים אישיים פוליטיים, מתכוונים מתישהו להתייצב בכיכר העיר ולהתנצל? ולא, אני לא מתכוון להתנצלות בפני נתניהו. הוא עבר הטחות אשמה גדולות יותר וספק אם הוא זקוק להתנצלות הזו, שגם לה יש מקום. אני מתכוון להתנצלות בפנינו, עם ישראל שהוסת והוצת, שטולטל ובולבל, שפולג ושוסע, שהתקוטט והתמוטט בעקבות מפריחי תיאוריית ההפקרה הזו. מגיעה לנו לפחות התנצלות, חברים.

איש צדיק היה ואנשים צדיקים ישנם

פעם, כשהיו מספרים לנו על אדם צדיק וקדוש ראינו לנגד עינינו אדם מבוגר, זקנו לבן וארוך, עיניו טובות ומחייכות והוא קורא תהילים על ספסל עץ ישן בבית הכנסת או עובר ממעשה חסד אחד למשנהו בצעדים איטיים, אם אפשר שזה יהיה על רקע ירושלים העתיקה או סמטאות צפת, מה טוב. בקיצור, מעין ר' אריה לוין שכזה.

אלא שכל זה היה עד לא מכבר. היום אנשים צדיקים (מבלי לזלזל בר' אריה לוינים, כמובן) הם מעט יותר צעירים, לבושי ירוק, קסדה לראשם, אמר"ל לנשקם, לרגליהם נעליים גבוהות ומבוצצות, ואותם אנחנו זוכים לראות בדרך כלל כשהם רצים שועטים קדימה בסרטוני דובר צה"ל. הם מדלגים מעל הריסות המבנים בריצה מהירה, מכוונים נשק קדימה ובזיגים המסוכנים, מפעילים רחפנים ומפוצצים מנהרות, נושאים את חברים פצועים באלונקות ומגוננים בגופם על חיי העם הזה. מלאכים בחייהם.

מספרים מדאיגים

מספרים לנו שהמחבלים שישוחררו בחלקה הראשון של העסקה הם אכן רשעים ארורים של ממש, אבל לא כאלה שהיו במעל טבח שמחת תורה. לא שזה הופך את העניין לקל יותר, אבל מהמספר הגבוה שלהם עולה חשש כבד שלשלבי ההמשך, אם בכלל נגיע אליהם, לא נותרו לנו קלפי מיקוח אלא נוח'בות של ממש. תקנו אותי אם אני טועה, והפעם אני באמת מבקש, אשמח מאוד לדעת שאני טועה, אנא, תקנו אותי.

בלי בג"ץ ובלינקן

לאורך כל חודשי המלחמה ידענו שממשל ביידן לוחץ על ראש הממשלה בדרכים שונות ומגוונות, באמברגו נשק, בזירת המשפט הבינלאומי, במעמדנו באו"ם, בהוזלת מעמדה האזורי של ישראל כחסרת גיבוי אמריקאי ובעוד דרכים שונות ומשונות. תומכי נתניהו ראו והתמלאו הערכה לראש הממשלה על העמידה מול הממשל, שונאיו פירשו את הדברים כהוכחה לכך שהוא אשם גם בקרע עם הממשל. טבעי והגיוני. התרגלנו כבר.

מה שמעניין באותו ראיון מפורסם שהעניק בלינקן לקראת תום כהונת הממשל היוצא, הוא גם חיזק את ההבנה שכל מה שראינו כלחצים שמופעלים על נתניהו היה כנראה רק קצה הקרחון. מדבריו של בלינקן מובן די בבירור שחלק עיקרי של המחלוקות הוסתר כי התברר שחמאס מתרגם את המחלוקות הללו להקשחת עמדותיו ונסיגה מהסכמות בדרך לשחרור החטופים. הבנתם את זה? לא רק שמדיניות הממשל מנעה עסקאות, לא שבנוסף לכך, אם חשבנו שהבנו איזה מכבש לחצים הופעלו עלינו, מסתבר שזה היה רק החלק הגלוי.

ולזה קוראים ידידים.

איכות

אז לשופט יצחק עמית יש הסברים לטענות ולחשדות. הוא מסביר למה השתמש בשם נעוריו, למה לא ידע על הליקויים המשפטיים שבנכס שבבעלותו, למה הוא היחיד מבעלי הנכס שהעירייה בחרה למחוק את האישום נגדו, למה לא היה שום ניגוד עניינים גם כאשר שפט לכאורה בתיקים שבהם מעורבת אתה עירייה שמחקה את האישום, למה זה ממש בסדר שהוא ישב בדיון שעסק בקידומו של השופט שדן באותו תיק שבו הוא מעורב, למה הוא לא מצא לנכון ליידע את הוועדה לבחירת שופטים שיש קשר בין יצחק גולדפרייד שבעניינו דן אותו שופט בעבר לבינו עצמו, כלומר שמדובר באותו אדם וכיוצא באלה. להכול יש הסברים, אומר השופט, ועדיין מותר לנו לשאול, אין אפילו מקום לפתוח בחקירה? לזמן את השופט לתת מענה לכמה שאלות? לברר כמה בירורים? שום דבר? מוזר, אבל אנחנו לא באמת מופתעים.

מה שבכל זאת מוזר זו ההתייצבות המיידית של התנועה לאיכות השלטון לצד השופט ונגד שר המשפטים שהגיש קובלנה נגד כבוד השופט עמית. התנהלות פסולה ובריונות מוסדית, כך הם מכנים את התנהלותו של השר לוין. זה מוזר בעיקר כשחושבים על זה שמדובר בתנועה שמגדירה את עצמה ככזו שדואגת לאיכות השלטון. לתומי חשבתי שאנשים כאלה אמורים היו לשאוף לכך ששופטי ישראל, ובעיקר העומד בראשם, יהיו נקיים מרבב כלשהו. אמרנו איכות, לא? אז מישהו מבין מה קורה כאן?

צוחקים עלינו

קאטו הזקן נשא את מיטלטליו ועזב את הכפר, אבל הותיר אותנו עם כמה מחשבות על הארץ הנהדרת שלנו. אז בואו נדבר קצת ברצינות על הומור וסאטירה.

בשני העשורים האחרונים ואולי קצת יותר הפך ההומור להרבה יותר רציני ממה שהוא היה פעם. הומור וסאטירה הם כבר מזמן לא אסופת בדיחות לשעשוע הקהל, והסאטירה כבר לא משתרבבת בעדינות בריטית לתודעה שלנו כדי לתקן קלקולים חברתיים או להצביע על הליקויים והמעידות של כולנו. ימי שייקה אופיר אללא ירחמו והגשש החיוור חלפו עברו מאיתנו, ובמקומם פשטו על חיינו תכניות עוקצניות שהלכו והפכו לדורסניות ואכזריות.

כוחו האדיר של ההומור הוא בחיוך הגדול ובצחוק המתגלגל שבו הוא מתקבל אצל השומע והצופה. ברגעים כאלה של צחוק יורדים מנגנוני ההגנה התודעתיים והשער נפתח לקלוט בהנאה גדולה את המסרים שהמצחיקנים שעל המסך רוצים להעביר אלינו, וככל שהכישרון גדול יותר, ככל שזה מצחיק יותר, אנחנו שבויים יותר בידיהם.

אבל בעוד סטנדאפיסטים למיניהם הבינו שתפקידם לשעשע ולהצחיק קהל בצורה כזו או אחרת, ולשם כך גייסו את החולשות של כולנו והציגו לראווה את הרגעים המביכים של כולנו ושיצחק מי שיצחק, תכניות הסאטירה תפסו לעצמן מקום אחר לחלוטין.

אפשר כמובן להאריך כאן גם על פגיעתם של הסטנדאפיסטים, ובעבר נגעתי בכך בטור זה, אבל אתמקד דווקא בתכניות הסאטירה שהן כבר משהו אחר לגמרי. התכניות הללו גמרו קריירות של מנהיגים וגנרלים, התכניות הללו רמסו כבוד של אנשים שלא יצאו שבועות מהבית בגללן, התכניות הללו כבר לא מצביעות על מציאות אלא מייצרות אותה, הן לא מתארות באופן קריקטורי מחלוקות ומריבות אלא מלבות, מעצימות ולפעמים גם ממציאות מחלוקות שכאלה. הן כבר לא מגחכות על פוליטיקאי שמעד לרגע, אלא דורכות, מועכות, מוחצות אותו ומגיעות שבוע לאחר מכן כדי לבצע בו ווידוא הריגה. כל זה אם הוא כמובן שייך למחנה השני, ההוא, הבזוי, זה שממילא צריך לקחת ממנו כל סמכות ואחריות, גם אם העם אומר וחושב אחרת.

פגיעתן של התכניות הללו רעה ואכזרית בימי שלום, ובימי מלחמה היא מסוכנת והרסנית ברמה של חיי אדם, ואני לא מגזים. כאשר לוחם יוצא לקרב כשהוא יודע שמאחוריו עם שלם ומלפניו מנהיגים אחראים ששולחים אותו למשימות הנכונות למען שלום העם שלו, הוא נכון להיאבק במלוא הכוח, למסור את הנפש ולתת את כל כולו. את המסירות הזו ואת תחושת השליחות הזו ראינו בחצי השנה הראשונה למלחמה ואין צורך להרחיב על כך. כולנו היינו כאן ויודעים בדיוק במה מדובר. לעומת זאת, כאשר יש מישהו בעל כוח תודעתי אדיר שדוחף לנו לראש שהעם אולי אוהב את החיילים אבל שונא את המלחמה הזו ואת מטרותיה, שהמנהיגים שמובילים לקרב הם לא יותר מחבורת מאפיונרים נהנתנים ונצלנים שדואגים רק לעתידם וליציבות כיסאותיהם, ולשם כך מתעמרים בעמם, מי החייל שיתנדב להסתער בשמם ולמענם? הרי אם אפשר לעשות כמה צעדים אחורה, להיעלם, לתת למישהו אחר להתנדב, אז תפאדלו. אני אשמור את חיי להסתערות אחרת, כזו שאהיה בטוח שהיא באמת נצרכת.

חולשה או עוצמה של צבא אינם תלויים רק באיכות המטוסים הטנקים והצוללות, גם לא בשיקוליו האסטרטגיים של הגנרל, אלא בנפשו של החייל שבקצה, אם הוא מלא עוז רוח ואמונה בצדקת הדרך, או תחושת מורך ואבדן דרך. למדד מצב הרוח של הלוחמים שבחזית אחראיות גם תכניות הסאטירה שעושות זאת עם השחקנים המובילים ביותר, עם הכותבים המוכשרים ביותר, המאפרים ואנשי הבמה המקצועיים ביותר ועם ההשקעה הכספית הגדולה ביותר. הם עובדים ומוחנו שלנו נשטף עם חיוך מטופש על הפרצוף בלי להבין שעל החיוך והצחוק הזה אנחנו משלמים בחיי אדם ובעתידה של אומה.

לפני שאתם טוענים כלפיי (וכלפי קאטו הזקן, במוכן) שאני מגזים, תרפרפו בזיכרונכם ותחשבו מה עשו תכניות כמו 'ארץ נהדרת' למה שעם ישראל חושב על האישים המובילים כיום את מדינת ישראל, ותנו עוד מחשבה קטנה על השפעת התובנה הזו על בחורינו הטובים בעזה, בלבנון ובג'נין. לא צריך להפעיל הרבה, רק היגיון פשוט.

כאן אך טבעי שאמליץ להפסיק לצפות בתכניות הללו, מה שגם גואל את נשמתו של הצופה וגם משפיע על מפיקי התכניות ומנהלי הערוצים. זה נכון, אני ממליץ על כך, אבל יש משהו נוסף שאמליץ עליו בבימה הקטנה הזו שלי כאן: תהיו מצחיקים.

אם בשעתו קרא אורי אורבך ז"ל לבני הציונות הדתית 'הטובים לתקשורת' והם אכן נענו לקריאה והיום כבר אי אפשר להתעלם מנוכחותם במערכות התקשורת ובערוצים השונות, ואם להבדיל באו הרב סדן והרב יגאל לוינשטיין וקראו לצעירי הציונות הדתית לקחת פיקוד ולהיות קצינים וגם קריאתם זו נענתה ומסדרי הסיום בבה"ד 1 התמלאו בכיפות, ארשה לעצמי בזהירות להוסיף קריאה קטנה גם ממני הקטן: לכו תהיו מצחיקנים, לכו להיות שחקנים.

כיום, רובם המוחלט של הצעירים בני הציונות הדתית בעלי כישרון המשחק וההומור מצליחים להגשים את כשרונם לכל היותר בהופעה סניפית כלשהי או במסיבת סיום שנת הלימודים ובזה תם הטקס. בישיבות הגבוהות, במכינות ובישיבות ההסדר יידחק הכישרון הזה לקרן זווית ויפנה מקום לדברים החשובים באמת, לימוד ועשייה. למי יש ראש לצחוקים דאחקות ושיגועים כשלפנינו אידיאלים נעלים כל כך... אנחנו לא שומעים הורים רבים שמייחלים לראות את ילדיהם קומיקאים, סטנדאפיסטים ושחקנים. לך תהיה מורה, רב או רואה חשבון ואת הכישרון שלך תשמור למסיבות יום הולדת של הנכדים. זהו, שלא. לעניות דעתי, ההומור, שהפך להיות מוקד רב השפעה בחיינו כיחידים וכאומה, חייב להיות בין האתגרים הבאים של הציונות הדתית.

צעירים מוכשרים צריכים לקבל את הדרבון החברתי והסביבתי לפתח את הכישרון שחנן אותם בו הבורא, לכתוב, לעלות על במות, ליצור הומור טוב, מועיל, חזק ונוקב, אבל לא כזה שמגיע מרוע ורצון להשפיל ולטנף, אלא מרצון לתקן, לשמח ולחייך את חיינו. לשם כך הם צריכים את העידוד וההדרכה שלכם מורים, מורות, מחנכים ומחנכות, הורים ומנהלים. זהו את הכישרונות שמסתתרים אצלכם בכיתה ובשכונה, פרגנו להם, עודדו אותם להגיע אתו רחוק, תנו להם לפרוח על הבמות למען עם ישראל ולעשות כאן ארץ קצת יותר נהדרת, אבל באמת.

להערות ולהארות שלכם: shimon4593@gmail.com