אתמול חזרו מהשבי של החמאס 4 חטופות. אין ספק שאירוע חזרתן של החטופות לחיק המשפחות שלהן הוא אירוע משמח ומרגש במיוחד. בנות שסבלו סבל בלתי מתואר נגאלות מהייסורים שלהן אחרי 15 חודשים. בנות שעברו את הנורא מכל, חוזרות להתחיל מסע של שיקום ארוך. בנות שהיו שם רק בגלל שהן חלק מעם ישראל, חוזרות לחיות יחד עם כל מי שדאג להן כל התקופה. בהחלט מרגש. אבן נגולה מעל הלב. בתוך כל הסיקור של החזרה שלהן בלט הסרטון של המפגשים שלהן עם ההורים שחיכו להן בבית. רגעים מרגשים ביותר. בתוך כל השמחה, אולי צריך לשאול- למה תיעדו את המפגש הראשון עם המשפחות? מה היה המסר החשוב שעבר לעם ישראל בכך שצילמו את ההורים מתאחדים עם הבת שלהם לראשונה מזה שנה וכמה חודשים? מה הוסיף לעם ישראל או לצופה האלמוני בבית לראות את המפגש הזה? יתרה מזו- אחרי כל כך הרבה זמן שהם היו בנפרד- אולי ניתן להם רגע של שקט, אפשרות ראשונה לאינטימיות משפחתית? למה היה חשוב להפוך את המפגש הראשון עם ההורים לאירוע ציבורי ולא לתת להם לחוות אותו באופן אינטימי? כדי לענות חשוב להקדים- העולם שאנו חיים בו כיום הוא עולם שחלק ניכר ממנו הוא חזותי. בעולם חזותי רוב המסרים עוברים דרך תמונות וסרטונים ופחות דרך מילים. בעבר, העולם היה יותר הגותי, המסרים הציבוריים היו מועברים דרך מסות הגותיות, מאמרים וספרים, ודאי הרבה יותר מאשר כיום. כיום המסרים, בעיקר המסרים שפונים כלפי ההמון הרחב, עוברים דרך תמונות וסרטונים. מה המשמעות של המעבר והשינוי הזה מעולם הגותי לעולם חזותי? כשאנחנו קוראים תוכן מילולי- התוכן עובר עיבוד דרך השכל שלנו. מה שאנחנו מכניסים לתוך החיים שלנו עובר בקרת איכות של החשיבה שלנו. אם התוכן תואם לעולם הערכים שלנו, אנחנו שמחים להפנים אותו, ואם לא, אנחנו דוחים אותו, כנראה ע"י נימוק שכלי נגדי. לעומת זאת, תמונה- שווה 1000 מילים. בשונה מקריאה של תיאור מילולי, כשרואים תמונה המסר שהתמונה מתארת חודר פנימה באופן ישיר ללא ביקורת. תיאור מילולי עובר עיבוד שכלי ככל שמתקדמים אל המסקנה, תמונה פועלת בעיקר על הרגש. כשרואים תמונה העין מתמקדת במה שמרגש בתמונה ולא במה שחשוב מבחינה ערכית. אותו דבר, ואפילו יותר, לגבי סרטון. הסרטון מלווה אותנו שלב אחרי שלב בציפייה לשיא המרגש. אנחנו מתרגשים לשמוע את קולות הבכי, אנחנו מתרגשים לראות את החיבוק החזק והנשיקות. אנחנו מתרגשים לראות את החיוכים אחרי כל כך הרבה סבל. אז מה הייתה המטרה של מי שצילם את המפגש עם המשפחות? המטרה הייתה לרגש את הציבור. וזה עבד. זה מאוד מרגש לראות את האיחוד המשפחתי. מי שצילם רצה שכולם יהיו שותפים להתרגשות ולשמחה של איחוד החטופות עם המשפחות שלהם. אז מה הבעיה? מעבר לפשטות שבדבר, שמרגש ומשמח לראות את האיחוד, הריגוש כאן הוא בעל מטרה נוספת. מודעת, או אולי אפילו לא מודעת. הבנות הללו חוזרות כחלק מעסקה שמחזירה רוצחים לבתים שלהם. הרוצחים יחזרו לפעילות טרור וינסו לרצוח יהודים. סינוואר עצמו עבר את אותו מסלול. השכל וההיגיון אומרים לא לשחרר כמות מופרזת של רוצחים בעד חטופים. השכל וההיגיון אומרים לשחרר את החטופים באופן שלא מסכן את שאר האזרחים במדינה. אמנם, הריגוש נועד, בין היתר, להשתיק את הקול החזק שצועק בפנים כשהוא שומע שיש רוצחים שחוזרים למקומות שמהם הם יצאו לרצוח. כשקוראים את שמות המחבלים ואת הפיגועים שביצעו השכל זועק- איך נותנים לזה לקרות? מה ההיגיון בלהחזיר מחבלים לבתים שלהם רק כדי שיצאו לנסות לרצוח בפעם הבאה?! כשמתרגשים מסרטון של הורים שהתאחדו עם הבת שלהם, שמים את הטענות השכליות בצד ומתרגשים ממה שרואים מול העיניים. זו התמונה שנצרבת בזיכרון. הרגש משתיק את השכל. הרגש נותן תחושה שהתמונות שרואים שוות הכול, למרות שאין יכולת לדעת בשלב זה מה המחיר. כשאומרים ש"זה שווה את זה", מישהו חושב על מחיר הדמים? הרגש במקרה הזה מסמא את השכל ואת ההיגיון. האם המשפחה שתקבור את הבן או הבת שלהם מפיגוע של אותו מחבל ששוחרר שווה פחות? האם זה מצדיק להוציא רוצחים מהכלא אל מחוז חפצם? ודאי שלא, אבל כשהכל נמדד במדד הרגש אז ההחלטות לא מתקבלות על פי שיקול דעת שכלי, אלא עפ"י התחושות והרגשות. היה אפשר, ואולי ראוי, להוציא הודעה כתובה של דובר צה"ל על כך שב"ה החטופות חזרו למשפחותיהן ושלא רוצים לפרסם את התמונות כדי לשמור על צנעת הפרט. וזהו. אבל הודעה כזו לא מרגשת. מי שצילם את האיחוד רצה לרגש, והצליח. דרך אגב, גם האויבים שלנו יודעים שצילום פועל הרבה יותר חזק מאשר תיאור מילולי. זו הסיבה שהם צילמו במתקפת שמחת תורה, זו הסיבה שהם מצלמים את התקיפות שלהם כלפי צה"ל וזו הסיבה שהם מצלמים חטופים שעדיין חיים. כמובן, לרגש יש תפקיד, הוא חשוב מאוד, אבל צריך שהשכל יוביל את השימוש ברגש. לא ייתכן שנראה לנגד עינינו רק את המרגש, ומהמחיר נתעלם לחלוטין. יש כאן מחיר כואב וכבד שנראה בהמשך. שחרור מחבלים וויתור על השליטה הצבאית בעזה זה מחיר כבד מאוד. השבועות הקרובים יהיו מלאים בריגושים כאלה ודומים להם. חשוב לשמור על ביקורת שכלית, גם כלפי אירועים משמחים ומרגשים. לראות רחוק יותר מהריגוש שקורה ברגע זה ולדעת שיש עוד מחיר כבד שנצטרך לשלם בעתיד. אולי אם נתחיל להזכיר לעצמנו עכשיו שאסור לוותר על ביקורת שכלית בשביל מראה מרגש ככל שיהיה, בפעם הבאה לא נגיע לצומת כואבת כל כך. הכותב הוא ר"מ במכינה הקדם צבאית בקשת
